19 באוגוסט 2022
למצוא מידע על שבילי ההרים בקירגיסטן יכול להיות מתסכל, מתסכל מאוד. ברגע שיצאת מהשבילים המוכרים והפופולרים יצאת גם מהמפה, עכשיו צריך לגלות מה עומד מלפנים צעד אחר צעד. נראה שאנשים כאן יודעים רק מה שהם צריכים לדעת ולא יותר. אם אתה לא עולה להרים אתה לא יודע מה קורה בהרים. נוודים וכפריים המתגוררים בהרים הם מקור המידע הטוב ביותר אך קשה למצוא אותם וקשה יותר לתקשר איתם אם אינך דובר קירגיזית. בנוסף נראה שאיסוף ושיתוף מידע אינו בראש סדר העדיפויות.
בזמן שביליתי בקירגיזסטן, ראיתי אנשים חיים את חייהם. החיים כאן הם חיים טובים ופשוטים. אנשים עושים מה שהם צריכים לעשות ויודעים מה שהם צריכים לדעת. אנשי הכפר יודעים איך לבנות יורט ולטפל בצאן ובבקר, איך להכין אוכל שיזין ויספק אותם, איפה להשיג מי שתייה טובים ואיך להשתמש בכל תוצרי הפרה לחלב, יוגורט, שמנת, גבינה וחמאה. הם יודעים לאסוף צואה שתשמש אותם כחומר בעירה לבישול ושמירת החום ביורט, ולבסוף להשתמש בעור לאיטום האוהל ובבשר למאכל. אנשים חיים חיים מאוד עצמאיים, מקיימים את עצמם בצורה ברת קיימה חיים חיי משפחה וקהילה חמים ונוחים. אנשים חיים טוב, קרוב למשפחה וקרוב לאדמה ונראים די מאושרים בסך הכל.
לא הייתי קורא לחברה הזו חברה שאפתנית. נראה שכל דבר נוסף מעבר למה שצריך הוא רק בזבוז זמן ואנרגיה. למה להתכופף ולעבוד קשה כדי לחלוב את עדר הכבשים והעזים העצום שלך אם אתה מקבל מספיק חלב מהפרות? האם אתה מעדיף להרוויח יותר כסף, לצבור משאבים ולהתפתח כשבמקום זאת אתה יכול לשכב על הדשא כשהשמש מחממת אותך בזמן שעדרים שלך מסתובבים חופשי?
החיים כאן מרגישים מאוד מעגליים, קמים בבוקר, מקפלים את השמיכות ומכינים את היורט ליום, לוקחים את הצאן למרעה, ומחזירים אותו בערב, מזיזים את השולחן הקטן לפינה ופורסים את השמיכות לעוד לילה, יום אחר יום במשך הקיץ הארוך. כשמתקרר והשלג מתחיל להיערם מקפלים את האוהל ואורזים את הציוד, מעמיסים את הסוסים למסע הארוך מכינים את העדרים ויורדים לכפר, ובקיץ עולים בחזרה להרים, שנה אחר שנה. כשהבן מתבגר, הוא לוקח את העדרים מההורים ועובר עם אישתו לבית ההורים, מנהל את העדר יחד עם האב ומגדל משפחה משל עצמו, דור אחר דור, ללא צורך בשינוי או שדרוג גדול במיוחד. היום לאנשים יש טלפונים ופאנלים סולארים מחוברים ליורט כלים מפלסטיק ולבוש מודרני אבל חוץ מזה נראה שלא הרבה השתנה באלפי השנים האחרונות.
בזמן שהגברים דואגים לחיים מחוץ לבית הנשים דואגות למה שקורה בפנים. מבשלות ומנקות, מכינות את הבית ליום וללילה דואגות להאכיל את תנור העצים המשמש לבישול וחום. וגם שם נראה שהזמן הפנוי קיים בשפע והחיים לא רעים בכלל.
לפני שבוע הצטרף חברי הטוב שובה אלי ואל המסלול. טיילנו 5 ימים והגענו אל קזרמן, שם עצרנו, קנינו גלידה ובירה ונחנו לכמה ימים כמו שצריך, ואז ישבנו בבית הקפה הקטן בפינת הרחוב ודיברנו על המשך הדרך. עכשיו כששנינו מבינים יותר טוב מה עומד מולנו, איך הטיול ביחד נראה ומה קורה על השביל ואחרי הכל החלטנו להמשיך ביחד.
היה לנו מעט מאוד מושג איך המשך הדרך יראה ומאיפה עלינו ללכת. ידענו שאנחנו נמצאים למרגלות הגבעות בצפון רכס הרי פרגנה המשתרע כל הדרך מטוקטוגול בצפון-מערב ועד לגבול הסיני ליד צ’אטיר-קול (Chatyr-Kul) בדרום-מזרח, ועלינו להגיע עד לקצה הדרומי של הטווח. התוכנית המקורית שלי הייתה למצוא דרך לטפס לראש הרכס ומשם ללכת לאורכו עד שנגיע לצ’אטיר-קול, אחד משלושת האגמים הגדולים של קירגיזסטן, האחרים הם איסיק-קול וסונג-קול.
במשך יומיים ניסינו למצוא אנשים מקומיים לדבר איתם, דיברנו עם מדריכי טיולים מנוסים מכל רחבי קירגיסטאן. חיפשנו מפות, חיפשנו באינטרנט ולא מצאנו שום דבר שמזכיר את הרכס הזה. האנשים שכן ידעו על הרכס, הכירו אותו רק כמקום בו עוברים בדרך כדי להגיע לאזורים אחרים. בסוף היום המקור היחיד העומד לרשותנו היו המפות הסובייטיות הישנות שלי, (שבכנות אפילו היום הן מקור המידע הטוב ביותר לטיולים באזור זה של העולם). שרטטתי מסלול, המבוסס בעיקר על טופוגרפיה צרופה. וכך, עם הידיעה שהדברים עומדים להשתנות ונצטרך להיות גמישים ולהבין את זה תוך כדי, יצאנו לדרך.
הדבר הראשון שהיה עלינו לעשות היה לעלות על הגבעה ומשם אל ההרים. עלינו עם כמה טרמפים של מקומיים חמודים מפאתי העיר והגענו בחזרה אל השביל. רגע לפני שהחושך השתלט הקמנו את האוהל והתכוננו ל-10 ימי טיול. הצטיידנו היטב לקראת החלק הארוך הזה של המסע. חישוב של קילו אוכל יבש לאדם ליום, החלטנו להתכונן ל-7 ימים ולקוות שנוכל לסמוך על התמיכה המקומית בכל השאר (לקנות לחם, חמאה ובשר מהמקומיים בדרך אם נצטרך). בבוקר התחלנו לטפס, הולכים בדרך הארוכה והמפותלת עד לפס, שעות של טיפוס מייגע לאורך כביש עפר משובש שמידי פעם חולפים על פנינו טנדר או משאית עוצרים לשאול אם אנחנו צריכים משהו או אולי רוצים לעלות ולנסוע איתם, אבל אנחנו באנו לעבוד והרכבים המשיכו והשאירו לנו רק ענן אבק שליווה אותנו בדרך. עברנו עדרי סוסים ופרות, ההר מצד אחד שלנו והעמק ההולך וקטן מהעבר השני. הגענו לשיא הגובה של אותו הכביש, המעבר ממנו הרכבים ממשיכים מטה אל העמק הבא. מזהים בראש הכביש פסלים ענקיים של נשרים, חלקם שלמים וחלקם שבורים, אותם פסלים מייצגים את השילוב בין ההיסטוריה הסובייטית בעלת החיבה לאנדרטאות ומונומנטים והתרבות הקירגיזית בצורת אותם עופות דורסים הממלאים את השמים. השארנו את הכביש מאחורינו והמשכנו לטפס, ממשיכים למעלה אל קו הרכס ואז הולכים לאורכו, מלווים אותו בזמן שהוא מתגלגל עולה ויורד. אנחנו שומרים על הליכה בשיא הגובה שמשתנה כל הזמן. שיפועים חדים מלווים אותנו משני הצדדים. בערב מוצאים מקום לחנות בו בשיא הגובה, כ-2500 מ’ גבוה יותר מהמקום בו התחלנו באותו בוקר. במשך יום וחצי הלכנו בשולי הרכס החד כסכין, עומדים על ראש העולם, מטפסים על תצורות הסלע החדות והפסגות העגולות הרכות שמהוות את הנקודות הגבוהות ביותר של ההרים. בגובה הזה שבילים בקושי קיימים, סוסים לא עולים לכאן, אנשים לא מגיעים לכאן. עדיף לחפש שבילי כבשים ועזי הרים שנראים בקושי במקרה הטוב. כאשר לא נראים סימנים, אתה יוצר נתיב משלך, זהיר ומודע לכל צעד.
בגובה הזה לא תמצאו יורטות. משפחות אינן גרות בראש הרכס. קשה מאוד להגיע לכאן. הצורך להיצמד לרכס אומר שאתה זז תוך כדי תנועה, למעלה ולמטה ולמעלה ולמטה ולמעלה ולמטה, הולך ומטפס בשטח מתיש ביותר תוך כדי הצורך להישאר ערני ובטוח. זה המקום שבו הנשרים מסתובבים, עפים ממש לידך; זה המקום בו אתה רואה את העולם מתפשט מתחת לרגליך; הלב מתרחב וכל נשימה מלאה בהתרגשות ופליאה – יפה להפליא. אין באמת דרך לתאר איך זה מרגיש לעמוד על פסגת העולם.
לא רחוק מדי מתחת לרכס מצאנו אוהלים קטנים המתאימים לאדם אחד או אולי שניים, יושבים על מדרגות קטנות על צלע ההר, מבודדים לחלוטין על ידי שעות הליכה אחד מהשני ומשאר העולם. אלה הם רועים שעזבו את המחנה הראשי שלהם וטיפסו עם בעלי החיים שלהם בחיפוש אחר שטחי מרעה חדשים שבהם הם ישהו זמן מה לפני שהם משנים שוב את מיקומם.
קשה מאוד למצוא מים על הרכס. לא רצינו לרדת במשך שעות עד לנביעה הקרובה ואז לטפס בחזרה ובמזל קיבלנו קצת מים מרועה צאן אחרי שעצרנו להגיד שלום וישבנו איתו חולקים אגוזים ופירות יבשים.
נשארנו על ראש הרכס כמעט יומיים עד שירדנו לעמק סאימלו-טאש(Saimilu-Tash). בהליכה במורד העמק גילינו מראה מדהים סאימלו-טאש (סלעים משורטטים) מפורסמת בפטרוגליפים שלה, כמעט 100,000 סלעים עם ציורים חרוטים בסלע.
תחילה ראינו מעט, אחר כך עוד כמה ועוד ועוד עד שכמעט כל אבן הייתה מכוסה בציורים. חריטות אלה נעשו על ידי אנשים שונים לאורך הדורות, חלקם בני כ-4,000 שנה ואחרים חדשים יותר. הגילופים מתארים את חיי העם הנודד. עיזים הן הנפוצות ביותר, בהיותן מקור המזון העיקרי, ומכאן העניין העיקרי לאנשים באזור. סלעים רבים מתארים סוסים שהם חלק עצום מחיי הנוודים. יש חריטות של נמרים, כלבים, זאבים, נהרות והרים; תיאורים של אנשים בזמן ציד משתמשים בחץ וקשת, כלים, שמש, הרים, נחלים ועוד ועוד. נראה שחלק מהגילופים הם של דמויות ויצורים על טבעיים. נראה שחלקם מעשה של חובבים ואחרים מעשה ידי אומן מיומנים להפליא. היום אף אחד לא יודע למה הם נוצרו. מה הפך את העמק הספציפי הזה למיוחד, ומה ניסו האמנים להשיג? אולי העמק הזה, שהוא מעבר מרכזי בין ההרים הגבוהים והעמק הרחב שמתחתיו ובין החורף לקיץ, היה אתר קדוש. אולי לשם הלכו הילדים לקייטנה בזמן שההורים היו עסוקים ואולי משהו אחר הוביל את האנשים לייחד את העמק. לראות ולחוש את יצירות הגרפיטי הישנות הללו היתה חוויה עוצמתית, עם הידיעה שאותם אנשים שיצרו את היצירה הזו חיו כאן לפני אלפי שנים, ובחרו לשתף איתנו ולשמר את מה שהם ראו, הרגישו וחיו.
הלכנו במורד העמק ומצאנו מעיין יפהפה כדי להרוות את צימאוננו, לאחר שבקושי היו לנו מים לשתות במהלך הימים האחרונים. נהנים מהמים המבעבעים מבין הסדקים בסלע.
השמש הייתה נמוכה במערב ועמדה לשקוע ועננים החלו לזרום אל העמק ממזרח, עגנו מעלינו והורידו גשם קל ששטף את האדמה והסלעים. מה שהפך את ציורי הסלע לעוד יותר גלוים, זורחים וכמעט חיים. וכדי להוסיף לפלא פגשנו עדר קטן של סוסים שהסתובב לו בין הסלעים.
לבשנו את ציוד הגשם והמשכנו במורד העמק התלול בחיפוש אחר משטח ישר ללילה. המשכנו לרדת ולחפש ולבסוף כשהשמש שקעה ונשארנו רק עם אור הפנסים מצאנו מדרגה קטנה בין שני נחלים. שיטחנו את הצמחייה שעמדה בגובה הכתפיים כדי לפנות מקום לטארפ והתמקמנו ללילה. בבוקר המשכנו למטה, פגשנו בקרחון שכיסה את קרקעית העמק, חצינו אותו לעבר השני והמשכנו מטה עד שנהר Saimaluu-Tash נשפך אל הנהר הגדול מתחתיו, שם מצאנו להפתעתנו דרך סלולה גדולה ומטופחת. כביש אשר נבנה על ידי הסינים כחלק מפרויקט ענק ליצירת דרך שתחבר את אזור קזרמן לג’לאלבאד ואוש ומוביל למנהרה עצומת מימדים החותכת מתחת להרי פרגנה. זו כעת השנה השמינית מתחילת הפרויקט שאמור להסתיים בעוד שנתיים וליצור חיבור מאוד משמעותי מצפון המדינה לדרומה.
המשכנו הלאה; כבישים, שבילים, חציית נהרות, הליכה בשיחים, כפרים זעירים מרוחקים ומחנות יורטות קטנים ומרוחקים עוד יותר, בעלי חיים ורועי צאן, וההרים, למעלה ולמטה ולמעלה ולמטה. אחר כך שינוי, קטן בהתחלה: ההרים נעשים מעוגלים יותר ומחודדים פחות, יורטות הופכות נפוצות יותר, השטח נעשה עדין, ואחר כך אפילו רך ושטוח יותר, ואז עולים עוד גבעה אחת ורואים את זה. מישור ענק, עמק עצום שטוח לחלוטין המתפרש למרחק, נפגש באופק ומוקף ברכסי הרים הנראים זעירים במרחק מכל עבר.
אזור צחיח אך מלא במים, נהרות הזורמים מההרים שמעל וחוצים את המישורים הגבוהים הגדולים של העמק הזה, שהנקודה הנמוכה ביותר שלו היא בסביבות 3000 מ’. הגענו לעמק ארפה, הליכה סופר קלה, הרבה מים, קל לראות מדוע אנשים רבים בוחרים לשים כאן את האוהלים שלהם ומדוע בדיוק כאן עברה דרך המשי.
בסביבה זו ההליכה הופכת למהירה, פשוטה וכמעט משעממת. אתה באמת יכול להיכנס לטראנס, סוג של מדיטציה בהליכה, מצב שבו הגוף נע באופן אינסטינקטיבי, כמעט ללא מחשבה, כמו מכונה הבנויה למטרה. פשוט ללכת ולהיות. שלושה ימים של הליכה במישורים, אינטראקציות רבות עם רועים הכוללות שני לילות בהם הוזמנו לישון עם המשפחה ביורט שלהם, לחלוק את האוכל שלהם לארוחת ערב וארוחת בוקר, לשחק עם הילדים ולדבר עם הזקנים. לטעום מהחיים שלהם לזמן קצר.
שמחתי לחלוק את המסע עם שובה, אחי הכיר בינינו והציע לו להצטרף אלי והוא הגיע עם ראש פתוח ולב פתוח, מוכן לפגוש כל מה שנקרא בדרכנו. האינטרקציה שלו עם האנשים היתה מעוררת השראה. היכולת להתחבר ברגע ולגרום לאנשים מולנו להיפתח. למזלי גם אני ניחנתי במעט מאותה היכולת והחיבורים שנוצרו היו באמת מיוחדים וילכו איתי לנצח.
בטיול ארוך השביל הופך לבית והבית עובר בסביבות שונות, אנשים שונים, חוויות שונות, משנה מיקום כל בוקר וכל ערב. אני לא זוכה לחוות את חייהם של אנשים במלואם או להבין אותם לגמרי, אבל יש לי הזדמנות ללכת ולחלוף דרך חייהם של אנשים רבים, להשתתף בקיומם לכמה רגעים ולהיות קרובים מאוד, כמעט אינטימיים, ואז להמשיך הלאה, להשאיר אותם בחייהם ולהמשיך בשלי. תמיד יש תחושה של אובדן כשזה קורה, תחושת החמצה ופרידה, אבל גם תחושה גדולה של שייכות, לכל מקום ובכל מקום, להתחבר ולקחת חלק בחיי האנשים שאני פוגש בדרכים, להפוך לחלק מהם, להיות חלק מהחוויה והמציאות שלהם, לראות ולהרגיש שהם הופכים לחלק ממני. אנחנו נוגעים, משפיעים ומושפעים, משתנים, יוצרים את העולם הזה יחד.
והנה שוב הגיע הזמן לדבר על הקירגיזים המדהימים. הנשים, הגברים והילדים שכל כך מתרגשים לפגוש ולארח אותנו בחיים שלהם בצורה יוצאת דופן. ממרחק של 1,000 מטר הם הבחינו בנו מהיורטות שלהם, התחילו לנופף בידיים ולהזמין אותנו לבוא, נרגשים לדבר, להיפגש ולחלוק הכל, רצים במורד הגבעה להביא אותנו או שולחים את הילדים שלהם על הסוס, “בואו לשתות תה” הם היו אומרים, ואז מוציאים לחם וריבות וחמאה, את כל המטעמים שיש להם להציע, אנחנו מדברים ומודים ואז נפרדים לשלום וממשיכים הלאה. ממשיכים ללכת ק”מ אחד או חמישה או עשרה, לעבור עוד יורטה שם מתחיל כל הטקס מחדש, עד שבשלב מסוים אנחנו רואים שהיום הולך ונמשך ובקושי הספקנו ללכת ואז אין לנו ברירה אלא לסרב בנימוס. הלכנו במישור המדהים הזה שלשה ימים וצפינו בהרים המתנשאים מעלינו מכל עבר, עומדים כמו פסלים חיים ודינמיים, יצירות אמנות עוצמתיות שנותנות חיים וצבע לעולם שסביבנו.
ואז הגענו ל-צ’אטיר-קול (אגם האוהלים). האגם הגדול הזה כמעט נוגע בגבול הסיני. היה קר והרוח עשתה את זה עוד יותר קר, אבל כפי שהמסורת מצפה ממני, פשטתי את הבגדים וקפצתי לאגם. לפתע ראיתי יצורים רזים שוחים במים מתחילים להצמד לרגליים שלי. ואז הרגשתי עקיצה. הסתכלתי מקרוב וחשבתי לעצמי “אלה עלוקות, אני שונא עלוקות”. יצאתי מהמים מהר ככל שיכולתי, מוודא ששום דבר לא יצא יחד איתי. אחר כך הסתכלתי מקרוב והבנתי שאלו לא היו עלוקות אלא סרטנים פצפונים המזכירים שרימפס קטנים, אז קפצתי חזרה למים עוד פעם אחת לפני שהשמש שקעה. הקפדתי לנוע מהר כדי להמנע מהתקפות נוספות. יצאתי והתייבשתי ברוח הקפואה. עד שסיימתי להתלבש שובה הגיע והמשכנו ללכת ביחד, מנסים להבין מי עבר כאן והשאיר סימוני דרך בצורת בקבוקי וודקה ריקים לאורך השביל. לאחר ארוחת ערב נהדרת כרגיל ושינה על שפת האגם בגובה 3500 מטר, קמנו והתחלנו את הטיפוס הראשון שלנו מזה 4 ימים. טיפסנו צפונה לרכס את באשי (At Bashi) ממש מצפון לאגם ועברנו את קו ה-4000 מ’ בפעם הראשונה מתחילת הטיול. עוברים בדרך ליד יאק בודד שבילה על ההר יחד עם להקת סוסים, היאק הראשון שראיתי בקירגיזסטאן.
אחרי טיפוס ארוך עצרנו בפסגה מעל הפאס ועצרנו. השתאנו מהנוף הבלתי יאומן שנגלה מולינו, צעקנו בהתרגשות להרים הנפרסים סביבנו בכל הכיוונים, נרדמנו בשמש החמה אסירי תודה להיות פה ולהרגיש חלק מהעולם הזה.
משם ירדנו מהצד השני דרך הרים ועמקים מדהימים ולראשונה פגשנו עוד שני מטיילים זרים. פתאום הצלחנו לדבר קצת אנגלית ולנהל שיחה מלאה עם זרים אחרים שהגיעו לכאן כדי לחוות את היופי והקסם של קירגיזסטן. זה היה גם סימן לבאות. היינו בדרכנו לציוויליזציה ולתיירות, בהמשך יום הגענו לכמה מחנות יורטות תיירותיים ולבסוף הגענו לטש-רבאט (Tash-Rabat), הקרוואנסראי (Caravansarai) העתיק, פונדק דרכים שנבנה כדי לארח ולהגן על שיירות (קרוואנים) שהעבירו סחורות לאורך דרך המשי העתיקה. אחת מדרכי המסחר החשובות שידעה ההיסטוריה, אשר עשתה את דרכה מסין במזרח והגיעה עד לאירופה במערב. דרך עליה עברו סחורות ובעלי חיים, אנשים ושפות, דתות ותרבויות, פילוסופיות ורעיונות, טכנולוגיה ומשאבים. דרך שעזרה לבנות את העולם המודרני, ולחבר בין המזרח למערב. טאש-רבאט הוא אחד המבנים העתיקים שנותרו בקירגיזסטן. יתכן שנמצא כאן עוד מהמאה ה-10 לספירה.
בטאש-רבאט פגשנו עוד תיירים, אנשים מכל העולם, מטיילים אחרים בארץ הזו שבה התרגלנו להיות הזרים היחידים בסביבה, פתאום שניים מתוך רבים לאחר כשהתרגלנו להיות חייזרים ויחודיים בנוף. אפילו פגשנו קבוצה ישראלית שהגיע עם מדריך נפלא למסע של שבועיים ברחבי קירגיסטאן. היה ממש מגניב לשמוע אנשים אחרים מדברים עברית ולהצליח לדבר איתם.
הצטרפנו לקבוצה לכמה שעות בסיור שלהם ברחבי תאש-רבאט והגבעה שמעל. זכינו בחברה נהדרת ובשאריות האוכל שלהם. אחר כך חיפשנו מקום לישון באזור, בתקווה שלא נצטרך לשלם. פגשנו את סולטנה, אישה קירגיזית מקסימה עם שני ילדיה הצעירים איזמרת ואמיר-חאן אשר מנהלת מחנה יורטות והציעה לנו מקום להעמיד את האוהלים שלנו בחינם. הקמנו את הטארפ והתחלנו לעבוד על ארוחת הערב, להוציא את מעט האוכל שנשאר לנו מהתיקים הכמעט ריקים. עשרה ימים עברו מאז ההצטיידות האחרונה שלנו ובעודנו מרוקנים את שקיות האוכל שלנו נזכרנו כמה כבדים היו כשיצאנו לדרך מקזארמן ואיזה כיף להרגיש את התיקים הולכים ונהיים קלים יותר ויותר מיום ליום. תוך כדי בישול שמענו דפיקה על דלת האוהל שלנו. פתחנו אותו וראינו את הילדים הקטנים של סולטנה שנכנסו מיד והתחילו לשחק איתנו. צוחקים, קופצים, מתחבאים מנגנים ומתישים אותנו יותר מיום שלם של הליכה.
זה עתה סיימנו 300+ ק”מ של הליכה ללא הפסקות. וזכינו להגיע לאמצע הדרך של השביל, הלכתי אולי 1500 ק”מ בחודש וחצי והגיע הזמן לנעליים חדשות ומנוחה טובה. התחלנו את מסע הטרמפים לבישקק יודעים שדרך ארוכה עוד לפנינו והחצי השני של המסע עומד להתחיל.
מנוחה טובה ושבילים שמחים.
