לקח עשר שעות, חמשה טרמפים, 1000 סום, ויכוח אחד עם נהג לא ידידותי במיוחד ונסיעה קצרה באוטובוס עירוני כדי לחזור לקמפוס הוסטל בבישקק. כמו בית רחוק מהבית.
התעוררנו בבוקר ליד טאש-רבאט. סולטנה שניהלה את מחנה היורטות הפתיעה אותנו ושלחה את הילדים שלה עם מגש קפה וארוחת בוקר. לא ביקשה שום דבר בתמורה. רק להפיץ חסד ואהבה. מעשה לא נדיר במדינה הזו.
שובה התעורר סיים את טקס היוגה הקבוע שלו והיה ארוז ומוכן הרבה לפניי, כרגיל. הוא התחיל ללכת בזמן שאני מתעכב ומתקלח בנהר הקפוא שעבר במרכז העמק.
אני לא יכול להוכיח את זה, אבל יש תופעת טבע ברורה שבה בדיוק כשאתה עומד לקפוץ למים קפואים הרוח קולטת ומגבירה קצב בכוונה להקפיא אותך עד העצם.
התחלתי ללכת צפונה בדרך העפר מחפש את שובה מלפני ומחכה לרכב שיבוא מאחור כדי שנוכל להתחיל לנסוע בטרמפים לבישקק. הלכתי מהר בתקווה להדביק את שובה וכשעה או שעתיים עברו לפני ששמעתי את המכונית הראשונה מגיעה מאחור. קבוצה של שלושה צעירים, שניים מקירגיזסטן ואחד מטג’יקיסטן עצרו ושאלו אם אני צריך טרמפ. נכנסתי לרכב בידיעה ששובה לפנינו ואנחנו אמורים לראות אותו בדקות הקרובות, נסענו 5 דקות ואין שובה, 10 דקות וכלום, אחרי 20 חשדתי, ‘אין מצב שהוא התקדם כל כך’. עצרתי את המכונית ויצאתי ומצאתי מקום על הדשא להביט אל הסלעים המשוננים המרכיבים את קירות העמק. הוצאתי את היוקלילי הישן והטוב שלי וחיכיתי. לבסוף שובה הגיע מופתע לראות אותי ומנסה להבין איך עברתי אותו בלי שראה אותי.
המשכנו ותפסנו טרמפ עם בחור שהיה בדרכו למלא מיכל גז גדול לצורך בישול ביורטה שלו. יצאנו איתו מהכביש הסלול שנמתח מערבה ודרומה מסביב להרים ואל סין דרך מעבר טורוגארט או מזרחה וצפונה, עובר דרך הכפרים השוכנים למרגלות רכס אט-באשי לכיוון העיר נרין.
הטרמפ הבא היה עם קיליצ’בק שחזר לביקור בכפר הולדתו אבל גר באל.איי. שם הוא מכונה קייל. הוא לקח אותנו עד לכפר אט-באשי, שם עצרו לנו שני תיירים ספרדים שהחליטו לטייל בקירגיזסטן ברכב שכור וביקשו טיפים לאן ללכת מחוץ לאתרי התיירות הפופולריים. הם הביאו אותנו עד לעיר נארין, בירת מחוז נארין, שם עצרנו ואכלנו לפני הטרמפ הבא עם אב ובנו שעשו את דרכם חזרה לבישקק לאחר ביקור המשפחה בנארין.
ניסינו לשוחח איתם קצת באנגלית וקצת תוך תרגול הרוסית השבורה שלנו. מנסים להתחבר לאנשים שהיו אדיבים מספיק לתת לנו טרמפ וליהנות מהאדמה שחולפת על פנינו במהירות. בנהיגה רואים את הארץ עוברת כמו בהילוך מהיר, כמעט מהיר מדי לעיבוד. ישיבה בשקט במכונית מרגישה כאילו האדמה היא זו שנעה, נחשפת מלפנים ונעלמת מאחור, זמנית ודו מימדית.
החוויה עוזרת להבין למה אנחנו בוחרים ללכת, למה אנחנו בוחרים להיות אלה שנעים ועוברים בתוך העולם כמו שהוא, רוקדים דרכו, צוללים לעומק החיים האלה. הכוח והאנרגיה של פלאי הטבע הבלתי ניתנים להזזה, ההרים, הנהרות, בעלי חיים, צמחים ואנשים, תמיד שם ותמיד משתנים.
קצב ההליכה נותן להרגיש כל סלע וגבעול דשא, להבין את זרימת הטבע ולהודות על המזל שאנו חלק מכל זה.
מותשים ורעבים הגענו לבישקק והשארנו את הציוד שלנו בהוסטל, בתקווה לאכול משהו אחר מלבד אוכל קירגיזי. הלכנו למסעדה וייטנאמית, למען האמת כנראה היה עדיף להישאר עם המטבח המקומי.
עם חזרתנו להוסטל מצאתי את התיק שהשארתי בבישקק ובנוסף שלשה זוגות חדשים של נעלי Topo בצבע ירוק שהביא לי חבר מניו-יורק.
הורדתי את הנעליים הישנות שהיו מלאות חורים וללא סוליה. הודיתי להן על שירות משמעותי ושלחתי אותן למנוחה אחרונה.
נעלתי את הזוג החדש. זה היה מדהים! אין כמו התחושה של נעליים חדשות, רכות ובתוליות עם הריח הזה של נעל חדשה. וואי, וואי איזו התרגשות!
לאחר מכן מקלחת חמה!
הראשונה מזה כשבועיים וזה הרגיש מדהים, אחר כך קצת משקאות ועוד אוכל, מפגש עם חברים וחזרה להנאות הפשוטות של החברה המודרנית.
בילינו כמה לילות בהוסטל קומפאס ועוד כמה לילות בדירה של דילן. בחור אמריקאי שגר ולומד בבישקק והפך לחבר נהדר. הלכנו לטפס ולחגוג יחד, אסירי תודה על אנשים טובים באמצע הדרך.
נשארתי בבישקק כל השבוע, נתתי לצד החברתי שלי להתבטא. הצד שרוצה להיות מוקף באנשים ולהתחבר רגע לפני החזרה להרים.
אחרי כמה ימים הספיק לשובה. הוא עזב את בישקק וקבענו להיפגש בנארין. אני נשארתי עוד כמה ימים כדי לסיים לכתוב את הפוסטים האלה שאני עדיין מתקשה להוציא.
כשהגיע הזמן לזוז, הייתי מוכן.
התעוררתי ב-7 בבוקר, מוקדם יותר מהיום הכי מוקדם שלי על השביל, בדקתי את הציוד שלי ווידאתי שיש לי את כל המפות להמשך הדרך. נעלתי מאחוריי את הדירה של דילן ויצאתי לרחוב. קניתי 2 בקבוקי מים חדשים וחוט דנטלי אותו הכנסתי לכיס ועליתי על אוטובוס שיצא מהעיר.
תיכננתי לצאת מזרחה, לעיירה טוקמוק כדי לחצות את הגבול לקזחסטן, כדי להאריך את הויזה שלי לעוד חודשיים ולהיכנס ישירות בחזרה לקירגיזסטאן. משם להמשיך דרומה לנארין ועוד דרום-מערבה חזרה לשביל בטאש רבאט.
אבל כל זה בעתיד. בואו נחזור קצת אחורה. ירדתי מהאוטובוס והחלטתי להכניס לתרמיל את החוט דנטלי שהיה תקוע לי בכיס. הושטתי יד לכיס וההתלהבות נטשה אותי כשהרגשתי משהו אחר מלבד החוט הדנטלי…
מצאתי שם את מפתחות הדירה של דילן. סט המפתחות היחיד, לאאאאאאא.
מעט דברים מפריעים לי. לרוב אני קר רוח ורואה הכל על הצד הטוב ביותר. אבל היה ממש קשה לעבור לצד השני של הכביש ולהתחיל את הדרך בחזרה לבישקק.
יאאלה, בסדר. לפעמים גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות והדבר שאני צריך לעשות עכשיו זה לחזור לבישקק.
אוטובוס לבישקק, מרשוטקה לדירה של דילן שם החבאתי את המפתחות כפי שהייתי צריך קודם שוב חזרה אל מחוץ לעיר לעבר מעבר הגבול בטוקמוק.
ירדתי בבאזאר בטוקמוק והלכתי לכיוון הגבול. כשהגעתי לביטחון בצד הקזחי שאלו אותי לאן אני מתכנן לנסוע במדינה שלהם. הם נראו כל כך מאוכזבים כשאמרתי שאני רק כאן להאריך את הויזה הקירגיזית שלי.
למרות זאת הם היו אדיבים מספיק ללוות אותי החוצה ומסביב, לעבור את התור הארוך וישר דרך האבטחה חזרה לקירגיזסטן. שם קיבל את פניי שלט גדול שמסביר את כל הדרכים השונות לשחד את השוטרים וגם שאסור לעשות את זה בשום אופן.
מטוקמוק תפסתי טרמפ במשאית שהסיעה אותי כשעתיים ואז רכב פרטי ועוד משאית עד לעיר נארין. צעד קרוב יותר לשביל.
תמיד הייתי איש של שינויים דרסטיים. אפס עד מאה. מטפס על הרים במשך ימים ושבועות, ואז נרקב בעיר ולא עושה כלום. המעבר תמיד לוקח זמן ואז בא בבום וכאן הזמן עבר לאט, המפגש עם שובה, ההוסטל בנארין, בית הקפה המצויין “נומד”, שוק הירקות והסופרמרקט, שם קנינו אוכל שיספיק לשלושת השבועות הבאים על השביל וה CBT. אולי דיברתי על ה-CBT (תיירות מבוססת קהילה) בעבר, זה בעצם אוסף של ספקי שירות עצמאיים ממוקדי תיירות תחת אותו ארגון אך נפרדים לחלוטין. חלקם רק בתי הארחה, חלקם אינם יודעים לדבר אנגלית, חלקם מציעים סיורים מאורגנים ואז, מעל הכל, יש את Naryn CBT, המנוהל על ידי גוליירה האלופה עם אייג’אן שעובדת כמו תותחית. ישבנו אצלם במשרד במשך שעות ודיברנו על השביל, האדמה שמסביב והחיים. צוות ה-CBT אפילו הסכים לקחת את האספקה שלנו למחנה היורטות ליד קל-סו כחמישה ימים בהמשך הדרך, כדי שנוכל להתחיל בקלות.
בדרכנו החוצה מנארין עצרנו בבית קפה קטן שבדיוק עומד להיסגר ואכלנו ארוחת ערב אחרונה.
לעזוב את העיר זה תמיד קשה ותמיד לוקח יותר זמן מהצפוי. עד שסיימנו והיינו מוכנים השמש נעלמה והכוכבים זרחו. לשנייה הצפנו את הרעיון של עוד לילה אחד בהוסטל, אבל שמנו את המחשבה בצד מיד בידיעה שזה יוביל לבוקר מאוחר, ואז ארוחת בוקר מאוחרת, מה עם בירה או שתיים וכבר הגיע הזמן לארוחת צהריים, לא? לא! זה הזמן ללכת, עכשיו! עזבנו את העיר ברגל, הולכים על הכביש החשוך הנמתח לכיוון דרום מערב, לובשים את פנסי הראש הפוך כך שכל מכונית שתחלוף במקרה בכביש הנידח הזה תראה אותנו, בתקווה שתעצור, או לכל הפחות תמנע מלפגוע בנו.
כמה דקות לאחר מכן עצרו מספר מכוניות, בהן ציידים שהיו בדרך לכפר שהיה בדרך ולקחו אותנו איתם.
יצאנו מהרכב בכניסה לכפר, המשכנו עוד כחצי שעה ברגל ופתחנו אוהל בשדה. אחרי כמעט עשרה ימים בציוויליזציה אנחנו בחזרה בבית.
