4 ביולי, 10 בבוקר
אני יוצא מהנקודה המערבית ביותר אליה אני יכול להגיע, 26 קילומטרים מגבול אוזבקיסטן.
זה 4 ביולי (חג העצמאות האמריקאי) ואני חוגג את תחילת השביל!
הולך בין סבך של קוצים בין פרחים ודבורים, פוסע על קקי דובים וממשיך מזרחה, חוצה נחל ורגלי נרטבות בעת מעבר על גשר בנחל הבא. מטפס לבקתה ופוגש את החברים שלי מאתמול ועוד ארבעה או חמישה עובדי שמורה נוספים.
אני אומר היי, לוחץ ידיים ולפני ההליכה הם אומרים “צ’אי בודיש?” (אתה שותה תה?) ואני אומר בטח! למה לא.
אנחנו יושבים יחד ושותים תה ואז האוכל מגיע ואנחנו אוכלים קצת מרק והקלפים יוצאים ומתחילים לשחק דוראק.
בשלב מסוים כמה מהחבר’ה אמרו לי “אוקיי אנחנו עוזבים אתה רוצה לבוא?”, אבל היתה לי יד ממש טובה, אז החלטתי לסיים את המשחק ולהתחיל ללכת מיד אחרי זה.
הצטיידתי בקצת מים והתחלתי ללכת חזרה לכיוון הכפר אק-טאש בלי עדרי סוסים שיראו לי את הדרך. הלכתי לאיבוד כמה פעמים בסבך ובסופו של דבר מצאתי את השביל.
השביל טיפס וירד, והגעתי למעבר הנחל האחרון לפני שהשביל הסתיים והפך לדרך עפר.
דילגתי על כמה סלעים על פני הנחל וטיפסתי למעלה.
4 ביולי, 16:00
לפתע אני שומע רעש מולי ורואה חייל יוצא מהשיחים ומכוון לעברי קלצ’ניקוב.
קצת נבהלתי, אבל ידעתי שאין לי מה לדאוג, אז חייכתי ואמרתי בשלווה “קנדאיסון” שזה אומר “מה שלומך” בקירגיזית.
הבחור הביט בי במבט מוזר. כנראה ציפה לתגובה אחרת. פתאום אני שומע רעש משמאלי ורואה חייל נוסף קופץ מהשיחים ומכוון אלי את הרובה שלו. אני מסתכל עליו ואומר “קקדילה” שזה “מה קורה?” ברוסית,
ואז עוד חייל קופץ מהשיחים עם רובה. נגמרו לי הביטויים המקומיים אז אני פשוט אומר “היי”.
הם מסתכלים עליי זמן מה ואני מנסה להגיד משהו בקירגיזית. אני מבין שהם מצפים שאזרוק את מוטות הטיולים שלי, הנשק המסוכן שלי… הם בודקים בזריזות את תכולת התרמיל שלי, אני אורז ואנחנו מתחילים ללכת. אני לא בטוח מה קורה אבל אני חושב שאנחנו הולכים באותו כיוון. לא שיש לי ברירה אחרת…
עלינו במעלה גבעה ובשלב מסוים שמתי לב שאני הולך קצת מהר מדי בשבילם והם נראו חסרי נשימה. אז עצרנו, נתתי להם לשתות מים והמשכנו ללכת. עצרנו שוב בראש הגבעה למנוחה. שלפתי את היוקלילי, ניגנתי כמה שירים והמשכנו הלאה. בסופו של דבר ראיתי מכונית ומשום מה, רגע לפני שהגעתי לרכב, בעת שכבר יכולתי לראות את המכונית ואת המפקד שלהם, הם שמו לי כיסוי העיניים והוליכו אותי כ 50 מטר לרכב שם הורידו לי את כיסוי העיניים.
המפקד שלהם היה מסוגל להגיד שלום באנגלית אבל לא הרבה יותר מזה.
הוא ביקש ממני לרוקן את התרמיל, אז פרסתי הכל. כל פריט. הוא הסתכל על זה ואמר לי לארוז.
(בשלב זה היה להם את הסלולר שלי, כך שלצערי לא יכולתי לצלם תמונות של האירוע.)
עדיין לא הבנתי מה קורה, אבל נכנסנו לרכב ונסענו לכיוון הכפר. בכל פעם שראו אנשים הם החזירו את כיסוי העיניים ושוב הורידו אותו לאחר כ 10 שניות…
4 ביולי, 23:00
הגענו לכפר ואחרי שנעצרנו מול תחנת משמר הגבול, שוב כיסו את עיניי והובילו אותי לחדר חקירות.
הם הורידו את כיסוי העיניים והחלו לשאול אותי שאלות באמצעות Google Translate.
מה אתה עושה פה? עם מי אתה?
למה אתה נוסע לאוזבקיסטן?
את מי אתה מתכנן לפגוש באוזבקיסטן?
מה אתה עושה באזור הזה?
ואני עונה על כל שאלה בשלווה ובכנות בידיעה שאין לי מה להסתיר.
שוב הם ביקשו ממני לרוקן את התרמיל. סימנו ורשמו כל פריט, ספרו את הכסף שהיה לי והסתכלו בדרכונים ובתמונות בסלולר.
אחרי כמה שעות בהן חזרו שוב ושוב על אותן שאלות, הם אמרו לי לארוז הכל ולהיכנס לרכב.
המפקד ישב מלפנים ליד הנהג ואני מאחור בין שני בחורים קירגיזים גדולים עם רובים.
ניסיתי לשאול לאן נוסעים ומה הולך לקרות, אך הם לא ענו. לא הבנתי למה היה להם כל כך חשוב לשמור את זה בסוד אבל בסופו של דבר הגענו לקנושקיה (Kanoshkia), הכפר הגדול של עמק צ’טקל.
נכנסנו לבניין גדול שנראה כמו משרד ממשלתי, עלינו במדרגות והושיבו אותי מול גבר מבוגר בחליפה ואישה לצידו.
האישה החלה לדבר אנגלית, אמרה שהיא המורה לאנגלית של בית הספר המקומי והיא תתרגם בשבילי.
בשלב זה הפקיד, לבוש בחליפה וקפטן משמר הגבול, החלו את כל החקירה מחדש:
מה אתה עושה פה? מי אתה?
למה אתה נוסע לאוזבקיסטן?
את מי אתה מתכנן לפגוש באוזבקיסטן?
מה אתה עושה באזור הזה?
הסברתי שוב שאני לא נוסע לאוזבקיסטן. שרק רציתי להתקרב לגבול ולהתחיל ללכת מזרחה משם. שאני לא מנסה לפגוש אף אחד. שאני כאן כדי לטייל ולהיות בטבע. מסיבה לא ברורה הם חשבו שאני רוצה “ללכת לאוזבקיסטן ולפגוש מישהו”.
שוב אמרתי להם שאני לא רוצה לנסוע לאוזבקיסטן, ואין אף אחד שאני צריך לפגוש.
ואז שאלו אותי: “למה רצת?”
אמרתי: “לא רצתי”.
הם: “למה התחבאת?”
אני: “לא התחבאתי. רק הלכתי”.
שוב ושוב הם שאלו אותי את אותן השאלות במשך שעות על גבי שעות וחייבו אותי לכתוב הצהרה שמסבירה את כל מה שקרה ונתנו למתרגמת לתרגם הכל לרוסית.
5 ביולי, 3:00 לפנות בוקר
עזבנו את המשרד והלכנו לתחנת המשטרה. הבנתי שהתכוונו לשים אותי שם במעצר ללילה. אמרתי להם: “תראו, אין סיבה שאישן במשטרה, יש לכם אפשרות אחרת?”.
חיכיתי בזמן שהן דיברנו ביניהם. בסופו של דבר אמרו לי להיכנס לרכב יחד עם הפקיד שהבנתי שהוא האישיות הבכירה בעמק צ’טקל. הוא לקח אותי לביתו, נתן לי חדר לישון ואמר לי שאנחנו צריכים לקום ב-7:00.
ישנתי כמה שעות וחזרנו יחד לתחנת המשטרה. הובילו אותי לחדר למעלה והושיבו אותי מול מפקד המשטרה. חיכינו שהמתורגמנית תגיע. בזמן ההמתנה שאלתי אם אוכל לאכול משהו מהתרמיל שלי והוא הסכים. אז חתכתי גבינה ולחם שהיו לי ואכלתי את הארוחה הראשונה שלי מאז ארוחת הצהריים יום קודם לכן.
כשהמתורגמנית הגיעה זה היה כאילו שמישהו לחץ על כפתור “חזרה להתחלה”… אותן שאלות שוב ושוב ושוב.
וסוף סוף התחלתי להבין מה קורה. הסתבר לי שהבחור על הסוס שפגשתי בתחילת המסלול, לא היה המדריך שלי ששילמתי עליו [ראו פוסט קודם] . הוא היה עובד שמורה שמשום מה החליט להוביל אותי, כאילו הוא המדריך שלי במשך כל היום. הבעיה הנוספת הייתה שהאישורים שנתנו לי במשרד לפני היציאה למסלול לא היו האישורים הנכונים.
במשך ארבע שעות ישבתי בחדר בזמן שהפקיד, קפטן המשטרה והמתרגם שאלו אותי את אותן שאלות שכבר עניתי עליהן שוב ושוב. לבסוף פניתי למתורגמנית ואמרתי לה: “היי את כבר יודעת את התשובות, נכון? את יכולה פשוט להגיד להם מה שכבר אמרתי ולחסוך לכולנו קצת זמן?”.
היא עצמה הייתה מתוסכלת, הבינה שכל העניין הוא בזבוז זמן, צחקה איתי והמשיכה הלאה.
אני חושב שכולנו ידענו שזה עומד להיגמר בשלב מסוים, אבל אותן שאלות המשיכו להגיע, אותן תשובות נענו והיום נמשך…
5 ביולי, 17:00
בסיום “החקירה” הפקיד, קפטן המשטרה, והמתורגמנית ואני הלכנו כולנו לארוחת צהריים במסעדה מקומית ולאחר מכן התקשרתי לחבר שלי אוסמן שבא ואסף אותי. הוא לקח אותי לביתו, שם ישנתי שנת לילה ארוכה מאוד.
