לאחר המעצר, החקירות, שנת לילה נהדרת ומקלחת (דבר נדיר מאוד באזור זה של קירגיסטן), אוסמן שאל אותי אם אני רוצה ללכת לראות איתו כמה אגמים, “כמובן” אמרתי ויצאנו לדרך במעלה ההר צפונה.
ליד כל אגם חייתה משפחה ולכל משפחה עדר של סוסים ומערך ייצור של “קומיס”.
קומיס (Kumis) הינו משקה חלב סוסה מותסס שנחשב למשקה הלאומי של קירגיזסטן. קשה לתאר את המשקה הזה בצורה מחמיאה: הוא חזק מאוד, עם מעט אלכוהול, אבל עם ריח וטעם שלוקח זמן להתרגל אליהם. יחד עם זאת, אני חייב לומר שאחרי שש כוסות משש משפחות שונות הטעם משתפר…
לאחר הסיור, נפרדתי לשלום מאוסמן, שהשאיר אותי על הכביש ויצאתי לדרכי.
וואו, זה מרגיש נהדר לחזור למסלול!
המשכתי קצת על הכביש ואז ירדתי לשטח והלכתי מזרחה לאורך עמק צ’טקל. הלכתי במשך יום וחצי בערך בשדות דגן צעירים ופרחים סגולים יפים, מוקף ברכסי הרים לבנים מדהימים משני הצדדים ומתחתי נהר צ’טקל הגועש אשר פעם אחרונה שפגשתיו, עצר אותי מלהגיע לגבול האוזבקי.
במקור תכננתי לטפס על רכס הרי צ’טקל מדרום, אבל לאחר שיחה עם אוסמן וההבנה שהשבילים במפה הסובייטית בת ארבעים השנים, לא בהכרח תואמים לשבילים בשטח. פעלתי לפי עצתו של אוסמן וחציתי את רכס ההרים בעלייה במעלה נהר צ’טקל. טיפוס לגובה של כ-3700 מ שהיה הטיפוס הגדול הראשון שלי בטיול הזה.
וואי, איזה יומיים ארוכים וקשים!
הטיפוס
אתמול בלילה מצאתי מקום מושלם לישון בתחילת הטיפוס, אחרי שיצאתי מהעמק הרחב ונכנסתי להרים. מספיק קרוב לנחל כדי לקבל גישה נוחה למים אבל מספיק רחוק מעליו כדי להימלט מהקור והלחות שיורדים אל העמק. מאחורי סלע גדול מספיק כדי להסתיר אותי ואת הציוד שלי מהרוח הנושבת מההרים. שינה טובה וארוכה. חיכיתי עד שהשמש תעלה מעל קיר הסלע הענק במזרח העמק, ארזתי והתחלתי ללכת.
העלייה הייתה קשה, ארוכה ומתישה. 2200 מטר של עלייה מתונה יחסית, בשביל שמתחיל ונעלם ומתחיל שוב. ראיתי מעט מאוד עקבות של חיות או חרא סוסים מכדי להבין אם אני הולך בדרך הנכונה או לא. למזלי ראיתי רועים רכובים על סוסים בדרכם חזרה לכפר אשר כיוונו אותי בכיוון הנכון. הלכתי לאורך הנחל, על צלע ההר, על אבנים רופפות, צמחיה ומעברי מים. כל כך הרבה מעברי מים, בפעמים הראשונות, ניסיתי למצוא פתרונות, לעשות מעקפים כדי למצוא נקודה שבה אוכל לקפוץ מעל אבנים ולהישאר יבש. בדיוק כשחשבתי שהצלחתי, הבנתי שאין דרך, ואין ברירה אלא להיכנס למים שוב ושוב כשאני מטפס יותר ויותר למעלה ונחלים אלו שנוצרו ממי קרחונים, הולכים ומתקררים.
העלייה הייתה קשה וארוכה אבל גם מרגשת ומדהימה. טיפוס עמוק יותר ויותר לתוך ההרים הפראיים, מוקף בנוף פסגות מושלגות ותצורות סלע יפהפיות שבפסגתן מדבר של שלג. המשכתי ברגל כדי להגיע לפס (מעבר ההרים).
הירידה
הירידה התחילה רע: מהמעבר ישר לתוך סלעים רופפים שהצטברו ממפולות שלגים לאורך השנים וללא דרך ברורה למטה. ירידה של כ 300 מ’ ישר לרכס. עשיתי את דרכי לאט ובזהירות רבה, מנסה לא להחליק יותר מדי עד שהגעתי לכתף הר מושלגת ומצאתי שביל שהמשיך משם במורד העמק. ברגע שמצאתי את השביל הרגשתי שקיבלתי מתנה. זה היה שביל צר וברור בו יכולתי לרדת בזיגז באופן מהיר. שמתי מוזיקה טובה וכמעט רצתי.
ואז נתקעתי…
התוכנית שלי הייתה להמשיך במורד העמק. היה אמור להיות שם שביל שיורד, אבל לא היה כזה. הבנתי שפשוט פיספסתי את הפנייה של השביל שהייתי בו קודם לכן, אז מצאתי את דרכי למטה לאט דרך הסבך והסלעים הרופפים בחיפוש אחר השביל, שאמור היה להיות איפשהו בסביבה. חיפשתי בסבך בצד ימין של העמק, חיפשתי בצד שמאל של העמק, וכלום. ירדתי עוד ועוד למטה בתקווה למצוא משהו אבל לא מצאתי את השביל.
עד שהבנתי שאין תקווה למצוא את השביל, הגעתי רחוק מידי. טיפוס חזרה למעלה יהיה גיהנום ולכן החלטתי להמשיך ולהתמודד עם המצב כפי שהוא.
אני ממליץ בחום להימנע מהסוגים האלה של הליכה בסבך ללא דרך.
זה היה אחד הימים הקשים בחיי!
רכס הרי צ’טקל אוסף הרבה שלג במהלך החורף. עננים מגיעים מהעמקים של אוזבקיסטן למערב אך הם חסומים על ידי רכסי ההרים הגדולים יותר ממזרח ומשחררים לחות רבה באזור זה. כך שגם ברמות נמוכות יותר, העמקים עמוסים בשלג אפילו באמצע הקיץ. לא הייתה לי ברירה אלא ללכת על השלג במשך זמן רב, להרגיש את הביטחון של הקרח הכבד והעבה מתחתי, עד שלפתע הגעתי לפתח בקרח וראיתי את הנהר זורם מתחתי. זה ממש הפחיד אותי. המשכתי בזהירות רבה בניסיון להתרחק מהשלג ככל שיכולתי למרות שיכולתי לנוע הרבה יותר מהר באמצע העמק בהליכה על השלג ולפעמים לא הייתה לי ברירה אלא לעשות זאת. המשכתי לרדת ולהסתכל על המפה שלי בידיעה שאם רק אעבור את הקילומטרים האחרונים האלה, אוכל להגיע לנהר סארי-צ’לק ולמצוא איזה שביל ואולי איזו ציוויליזציה.
ההליכה הייתה איטית. המשכתי הכי מהר ובאופן הזהיר ביותר שיכולתי, נמנע משלג, מסבך גבוה ומסלעים רופפים. מצאתי את עצמי הולך בשבילים זעירים שנוצרו על ידי חזירי הבר שחיים באזור ואפילו שבילי מרמיטות.
מאוד רציתי להגיע לאגם עד סוף היום, אבל הקצב שלי היה איטי מדי, וכשצפיתי בשמש שוקעת מאחורי ההרים והחשיך, ידעתי שאני חייב למצוא מקום להקים את האוהל שלי. חיפשתי מקום, אבל לישון על שלג זה לא משהו שרציתי לעשות ושאר האזור היה מדרון תלול מאוד. בסוף מצאתי נקודה בין שני שדות שלג גדולים עם הרבה רוח שיורדת במורד העמק. הקמתי את האוהל שלי, מצאתי עצי הסקה, הכנתי מדורה ונחתי ללילה.
היום שלמחרת המשיך פחות או יותר כמו זה שהסתיים: טיפוס דרך שלג ולפעמים בוץ. מטפס במורדות תלולים כדי להמשיך את דרכי, אך יורד לאט מאוד. אבל בסוף הצלחתי! יצאתי מהנהר וראיתי את העמק נפתח מולי. האגם הכחול לפניו ועמק שטוח ויפהפה בו יכולתי ללכת מבלי לחשב כל צעד וצעד. איזו הקלה!
פגשתי קבוצה של אנשים רכובים על סוסים שעבדו בשמורה והם הציעו לי טרמפ על הסוס. נתתי את מוטות ההליכה שלי לאחד הבחורים ורכבתי על סוסו במשך 3 הקילומטרים האחרונים עד לאגם. כל כך התרגשתי לפגוש מישהו ולדעת שאני שוב בדרך הנכונה.
בקירגיזסטן הדברים שונים. אי אפשר לסמוך על המפות. אתם לא יכולים להיות בטוחים שהשביל שלפניכם ימשיך או שהשביל שהיה כאן בשנה שעברה עדיין יהיה כאן בשנה הבאה. בקירגיזסטן אתם צריכים להיות גמישים, להיות מוכנים לאלתר, לשנות את דעתכם, לחזור אחורה או לדחוף קדימה. תמיד תכננו את הצעד הבא שלכם והקפידו להסתכל מסביב וליהנות מהנוף כי זה יישאר מדהים, לא משנה כמה קשה הדרך. זה עושה את כל המאמץ שווה.
השארתי את החבר’ה בבקתה הקטנה שלהם והמשכתי ללכת עד שפת האגם. המים היו צלולים כחולים ויפים, ולא יכולתי להתאפק, הורדתי את התרמיל וקפצתי למים עם כל הבגדים. נותן לכל מה שצריך להישטף. חזרתי לבקתה וכשהתכוננתי להמשיך, הגברים שישבו שם קראו לי. כפי שכבר ציינתי, תושבי קירגיזסטן מיוחדים. האדיבות, הכנסת האורחים, הרצון שלהם לחלוק את כל מה שיש להם עם אורחים שהם פוגשים בדרך אינה דומה לשום דבר שפגשתי בשום מקום בעולם.
כשאתה חולף על פני אנשים על השביל אתה שומע אותם קוראים, “צ’אי בודיש, צ’אי בודיש”, “צ’אי פיום” שותים תה, שותים תה וכאשר אתה מתיישב אסיר תודה על התה החם שהם אוהבים לשתות במשך כל היום מתוך קערות במקום כוסות, אתה רואה אותם מוציאים לחם וריבה ואחר כך דבש וחמאה ואז שמים אוכל על האש ומתחילים לבשל. כל מה שהם יכולים לעשות בשבילך הם יעשו. חוויה זו חזרה על עצמה שוב ושוב ושוב תוך כדי הליכה ובמיוחד באזורים הפחות מאוכלסים במדינה זו. כמעט כל מפגש יוביל לכך שהמקומיים ירצו לעשות ולתת ולשתף אותך. אני אסיר תודה על ההזדמנות הזו להסתובב בין האנשים הללו, לחוות את היחס המיוחד שלהם ואת אורחות חייהם.
בילינו, שתינו קצת תה, קצת וודקה, אכלנו קצת אוכל ואחרי רכשתי את הכבוד שלהם בתחרות הורדת ידיים מול בחור קירגזי ענק, ניגנתי כמה שירים ביוקלילי. להיות עם כלי נגינה ולנגן זו דרך מדהימה לפגוש אנשים וליצור קשרים. במיוחד כשלא יודעים את השפה.
נפרדתי. הם הפנו אותי לכיוון הנכון, והמשכתי בדרכי בידיעה שמכאן לפחות לזמן מה, תהיה לי דרך נוחה. לאחר כמה מעברי הרים ביום הליכה נעים, מצאתי את עצמי בירידה לכפר ארקיט שם הגעתי לבית ההארחה של בבירה (Babira) בו ביקרתי ארבע שנים קודם לכן. בבירה נפלאה ואני בהחלט ממליץ על הגסט האוס שלה לכל מי שחושב ללכת לכיוון הזה. נחתי טוב, חגגתי את יום הולדתי ה-28 בכפר עם אוכל טוב וקצת בירה והכנתי את עצמי לשלב הבא של המסע.
טיפים:
1. חשבו תמיד לפחות צעד אחד קדימה. טיול רגלי הוא פשוט, כל מה שצריך הוא לעשות צעד אחד, רק צעד אחד, ואם אתה יכול לתכנן רק צעד אחד קדימה, אתה אמור להיות בסדר. תכננו היכן לשים את הרגליים. כל עוד אתם יכולים לראות את הקרקע זה טוב. אם לא, השתמשו במקלות הליכה כדי להרגיש היכן כף הרגל צריכה לנחות. כל עוד אתם יכולים לעשות צעד אחד בטוח, אתם בסדר. ואז רק עוד אחד, ועוד אחד ועוד כמה אלפים, אבל זה בעתיד. לעת עתה, רק לדאוג לגבי הצעד הבא.
2. טיילו עם כלי נגינה,. במיוחד אם אתם לא יודעים מספיק טוב את השפה.
3. עצרו בבית ההארחה של Babira באקריט כאשר אתם נמצאים בשכונה.
