16 ביולי 2022
לפני שלושה ימים עזבתי את Arkit.
הגעתי לשם ב-9 ביולי. ביליתי את ה-10 ביולי, יום ההולדת שלי, נחתי, אכלתי, שתיתי, פגשתי אנשים ונהניתי מהזמן. ב-11 ביולי לקחתי יום אפס (מונח מוכר בטיולים ארוכים לציין שאתה לא מתקדם באותו יום) וב-12 ביולי חליתי 
התארחתי בבית ההארחה של באבירה שדאגה לי מאוד, פגשתי כמה תיירים, פגשתי כמה מקומיים ולבסוף עזבתי ב-13.
חזרה לשביל ולמעלה אל הגדה הדרומית של אגם Sary-Chelek שהינו יעד סופר פופולרי עבור זרים אבל אפילו יותר עבור המקומיים. קירגיזים שבדרך כלל לא אוהבים לנסוע רחוק, יכולים לנהוג ולחנות ממש על האגם. ראיתי יותר אנשים במסעדה ליד האגם ממה שראיתי בכל השבועיים הקודמים. אנשים הבחינו ביוקלילי שלי מציץ מהתרמיל שלי ואחרי שניגנתי כמה שירים, קבוצה של נשים זקנות הכריחה אותי להצטרף אליהן לארוחת צהריים. אחרי ארוחת הצהריים קפצתי לאגם, נעקצתי על ידי כמה דבורים והתחלתי לטפס.
הטיול סביב סארי-צ’לק מדהים. הוא מלא באגמים ומוקף בהרים. הרגשתי אסיר תודה לעמוד על הרגליים ולהרגיש את היופי הפשוט של הטבע מגיע עם כל צעד. אני נהנה להיות כאן בחוץ. אני נהנה מכל צעד וממש שמח להיות איפה שאני נמצא.
טיפסתי למעבר ההרים וירדתי לעמק הבא ליד אגם Kara-Kamish שם מצאתי מחנה יורטות בו ביליתי את הלילה.
השבילים באזור זה אינם מוכרים. הם לא מופיעים באף אחת מהמפות והייתי צריך לאסוף מידע על ידי שיחה עם מקומיים ברוסית השבורה שלי ובמילים הקירגיזיות המעטות שאני מכיר. הדרך היחידה להמשיך היא על ידי עצירה ופנייה לכל אדם שאתה רואה להתקדם צעד אחד בכל פעם. זה נשמע בערך כך:
מקומי: תעלה בנהר עד שתגיע למעבר… אל תרד מהצד השני אלא תמשיך לטפס עד לקו הרכס ותעקוב אחרי…
אני: בסדר, בסדר מה הלאה?
מקומי: אז אתה מגיע למעבר אתה רואה את המחנה שלך בעמק למטה… אבל אתה ממשיך ללכת… אתה מגיע למעבר אחר ואז תראה את האגם. תרד לאגם ותעקוב אחרי הנהר עד Toktogul…
אז הלכתי במעלה הנהר ועליתי אל הרכס. ביליתי את הלילה בשינה על ראש הרכס בגובה 3,300 מ’ מוקף ביופי צרוף ומצוקים מאוד תלולים משני הצדדים. בזמן שאכלתי את ארוחת הערב הופתעתי מכמה רועי סוסים וסוסיהם. בניסיון לפעול לפי המנהג המקומי הזמנתי אותם לאוהל כדי להשתתף בארוחת הערב שלי. הם טעמו טעימה מהאוכל ואני לא בטוח אם הם רצו להיות נחמדים ולא לאכול את האוכל שלי, או פשוט לא אהבו אותו, אבל נתנו לי לסיים את הארוחה לבד. הם ממש התרגשו לפגוש אותי. אנשים, במיוחד בהרים הנידחים, ממש מתלהבים לראות זר, וברגע שאני מוציא את היוקלילי ומנגן שיר או שניים הם מתרגשים עוד יותר. זו דרך ממש מדהימה להתחבר לאנשים, מוזיקה היא שפה אוניברסלית משלה.
לאחר שהתעקשו, עליתי על אחד הסוסים שלהם כדי שיצלמו אותי. הם אמרו לילה טוב והלכתי לישון רק כדי להתעורר למחרת בבוקר על גג העולם.
מחצית מהיום הבא ביליתי בהליכה על הרכס עם נוף מדהים ביותר של 360 מעלות. אין כמו ללכת על קו הרכס!
פגשתי כמה משפחות חונות על הרכס כשהעדרים שלהן רועים בעמקים ובגבעות וראיתי את הכפר הקטנטן Minbugu בעמק למטה. למזלי פגשתי מקומי שטיפס מהכפר והלכתי אחריו למעבר מעל אגם ענק ללא שם, שהיה היעד הבא שלי. המקומי הגיע לפס כדי למצוא קליטה לטלפון הסלולרי שלו והפנה אותי למקום שלדבריו אוכל למצוא שביל במורד ההר. האגם היה אולי 1,500 מטר מתחתי. לא משנה כמה חיפשתי, לא מצאתי שביל. צלע ההר סבוך, תלול והיה קשה ביותר למצוא דרך כלשהי למטה.
בשלב מסוים פשוט אמרתי לעצמי “בוא נעשה את זה”. ממש למטה ראיתי כמה כבשים וחשבתי שאם אוכל לעשות את דרכי למטה אני אהיה בסדר. התחלתי בירידה, מפלס דרכי בצמחייה העבותה במורד ההר. זה לא היה כל כך נורא עד שמעדתי וכופפתי את הקרסול. נאלצתי לרדת בצליעה ולהתמודד עם הכאב החד. כעבור כשעה הגעתי לכבשים. כל כך התרגשתי כי ידעתי שמעכשיו השביל יהיה קל, או לפחות קיים.
אבל לצערי טעיתי. הסתכלתי לשמאלי, הסתכלתי לימיני, חיפשתי את השביל והוא לא היה בשום מקום. לא רק זה, השטח נעשה גרוע יותר, הגבעות תלולות יותר והסבך היה גבוהה ממני. לא ראיתי איפה אני דורך ונאלצתי לסמוך על מוטות ההליכה שלי כדי להרגיש את דרכי קדימה ולמטה. ירדתי במורד הגבעה הזו אולי חמש או שש שעות בלי שום שביל, בניסיון למצוא את המסלול הטוב ביותר. מפלס דרך, יורד כפוף על שני מוטות ההליכה שלי, תוך ניסיון להיזהר ככל האפשר והכל עם קרסול נפוח. למרות הכל נזהרתי והקפדתי לא להכניס את עצמי לסכנה רצינית ולאחר מאמץ רב, הגעתי בסופו של דבר לאגם.
הסתכלתי אחורה ולמעלה אל הדרך ממנה הגעתי, צלע ההר התלול ובלתי חדיר. אני לא ממליץ לקחת את הדרך הזו, כלומר, האגם יפהפה ואולי שווה ביקור, מבודד מהעולם מוקף בהרים מדהימים ובכל זאת, זו לא דרך ללכת בה!
בקירגיזסטן צריך להבין שהדרכים משתנות. לא ניתן לסמוך על מה שמופיע במפות ואפילו לא על מה שאומרים המקומיים… דרך שעשית בשנה שעברה או בעונה שעברה, אולי לא תהיה כאן בפעם הבאה. מפולות שלגים, שיטפונות, נהרות, שלג, רועי צאן ועדריהם יכולים להשפיע ולשנות את תוואי השטח. אתה צריך לסמוך על מוטות ההליכה שלך. אתה צריך לסמוך על הרגליים. אתה צריך לסמוך הרבה על עצמך. צריך לדעת לקרוא מפה ולנווט. צריך להבין את הטופוגרפיה, להבין את הצמחייה סביב ולהבין את הסלעים הרופפים והשלג. אל תיקחו סיכונים שאין מהם חזרה…
עם מספיק רצון ואמונה עצמית ניתן לעשות כמעט הכל. ניתן להגיע כמעט לכל מקום. אפשר לעבור בדרכים שלא קיימות ולהגיע למקומות הכי מדהימים. אפשר לראות את השמש שוקעת מאחורי הרכס והירח עולה מעליו. ניתן לחיות חופשיים. סימכו על עצמכם והיו מוכנים לעבוד קשה. אבל גם להיות מוכנים לחזור לאחור כשהדרך קשה מדי. להיות מוכנים לשנות את דעתכם ולתת לטבע את הכבוד הראוי ולדעת שבסופו של יום אנחנו קטנים מאוד וההרים גדולים מאוד.
18 ביולי 2022
ברגע שהגעתי לאגם הדברים נעשו פשוטים. דרכי עפר ארוכות לאורך נהרות גדולים. בגבהים נמוכים יותר הצמחייה מתחילה לפרוח עם עצי פרי לאורך הנהרות ומעט גידולים חקלאיים סביב הבתים המעטים. כפרי קבע זעירים מתחילים להופיע, כוורות דבורים צבעוניות מייצרות דבש קירגיזי נהדר וצמחי מריחואנה שאנשים מתייחסים אליהם כמו עשבים שוטים, צומחים פרא על הדרך ומפריעים בהליכה. עשיתי את דרכי מטה, הלכתי בין יישובים קטנים וגבעות נמוכות, מ Ak-bulak, ל Kyrkkazyk, וירדתי ל Dzanyaryk על שפת מאגר Toktogul הענק, שם פגשתי את Aichuruk ואת נכדתה Medina, שהאכילו אותי, עזרו לי לתקן את הנעליים וליוו אותי במשך כמה קילומטרים של הליכה.
שחיתי ב Toktogul והמשכתי דרומה, תחילה ל Kamgaterek, ואחר כך דרך ארוכה ומתסכלת דרך ההרים המגודלים חסרי השבילים עד לכפר Tokmobek שם מצאתי סירה שתוביל אותי אל מעבר למאגר אל העיירה Kara-Kul.
Toktogul נמצאת בגובה של כ800 מטר וחם מאוד ללכת בגובה זה בקיץ הקירגיזי! חיפשתי כל מקור מים בו יכולתי להרוות את צמאוני רק כדי שאוכל להמשיך. לבסוף הגעתי ל Kara-Kul ומצאתי חדר עם מזגן עובד.
הגיע הזמן לנוח קצת.
