22 ביולי 2022
ל Kara-Kul הגעתי בסירה.
הלכתי לכפר Toktobek בצד המזרחי של Toktogul, שם הסכר נהיה צר ובו תפסתי טרמפ בסירה של Damir שזה עתה ביקר את משפחתו בכפר ונסע לעבר העיירה הגדולה Kara-Kul בה עבד כנהג מונית. החנינו את סירת המנוע הקטנה שלו וטיפסנו במעלה הסכר האדיר של Toktogul שהינו חלק מסדרת סכרים המספקים חשמל הידרואלקטרי רב לקירגיזסטן ולמדינות השכנות.
נסעתי עם דמיר לעיר ולאחר שמצאנו מלון, יצאנו לאכול שישליק נהדר ליד אחד מהנהרות הקטנים הרבים שחוצים את הנוף.
אירוח על ההר
חזרה לשגרה של מנוחה אכילה, מנוחה, אכילה, הצטיידות וחזרה למסלול. עליה בדרכי עפר לא מתוחזקות אשר כמעט אינן בשימוש. מעלה, מעלה, במעלה הדרך.
ככל שמטפסים, רואים את הסביבה משתנה: יערות הופכים לעצים בודדים, שהופכים לשיחים, שהופכים לסבך , שהופך לשטחי עשב וצמחייה הררית נמוכה. ביציאה מהעיר אני רואה כפרים קטנים יותר ויותר, אחר כך בתים בודדים, אחר כך מחנות יורטוים ואז יורטים בודדים שהופכים נדירים יותר ויותר. השדות הגדולים הופכים לגינות פרטיות קטנות, שהופכות לג’אילו (שטחי מרעה). אפילו בגובה רב, הגבעות מלאות עזים, פרות, סוסים וכמה חמורים.
יום ארוך של טיפוס למעבר ההרים, הליכה ליד אגם אחרי אגם. קירגיזסטן מלאה באגמים, קטנים, גדולים ועצומים, כמעט בכל מקום שבו הולכים.
בעודי יורד, אני צופה בשמש נעלמת מאחורי ההרים וחושב לעצמי: “יש לי עוד שעה עד שיהיה חושך לגמרי, אולי אגיע לנהר”, אני שומע צעקות ממעלה הגבעה משמאלי. אני מסתכל ורואה בחור מניף את ידיו וצועק לכיווני. אני מנופף אליו בחזרה אבל ממשיך ללכת. ואז אני רואה אותו מתחיל לרוץ במורד הגבעה אולי מאתיים או שלוש מאות מטרים כל הדרך למטה מהאוהל שלו לשביל שבו הלכתי. הוא הגיע אליי ואמר לי לבוא לאוהל שלו. אמרתי לו שיש לי עוד שעה ללכת ואני רוצה להגיע לנהר, אבל הוא התעקש ואמר לי “לא. הלילה אתה הולך לישון במחנה שלי ומחר אתה תמשיך”. הכל ברוסית כמובן. כשהגענו למחנה שלו הוא הכיר לי את אשתו ואת הילד התינוק שלו. לצערי אני לא יכול לזכור את שמותיהם, אבל אני לא יכול לשכוח את הכנסת האורחים והנדיבות שלהם, כמקובל בהרי קירגיזסטן.
אכלנו יחד ארוחת ערב. הם סידרו לי מקום לישון באחד משני האוהלים שהיו להם, שנראה כמו אוהל האורחים. שכן שאר בני המשפחה ישנו באוהל הראשי בו היו המטבח ופינת האוכל. לפני השינה המארח שלי יצא ואסף את עדריו מהצד הדרומי של ההר והוביל את כולם לשטח מגודר ממש מחוץ לאוהל – כמה מאות עיזים דחוסות במקום קטן מאוד ומגינות זו על זו מפני הקור והזאבים האורבים סביב.
ארוחת הערב הייתה לחם וריבה, קצת תה, חמאה, חלב חם ותבשיל אורז עם תפוחי אדמה. שינוי נחמד מהתבשילים שלי וגם מפתיע, מכיוון שבדרך כלל די נדיר למצוא אורז בהרים. התעוררתי בבוקר ואכלתי עם המשפחה ארוחת בוקר של שאריות מארוחת הערב והובלתי למעיין כדי למלא מים ואז הפנו אותי לשירותים, שכרגיל בהרי קירגיזסטן, בנויים מחור באדמה מוקף סדין קשור לארבעה מוטות, כדי לתת קצת פרטיות. מעל החור שני קרשים של עץ עליהם ניתן לשים את הרגליים ולרדת לישיבת קריעה (סקווט).
אמרתי תודה והכרחתי את המשפחה לקבל מעט כסף על האירוח. דבר שהיה להם מאוד קשה, אבל אני חושב שזה היה נכון ודרך לסייע במעט ולהגיד תודה (או לפחות לגרום לי להרגיש קצת יותר טוב). נראה שמפגש עם מטייל זר, במיוחד אחד שמנגן מוזיקה על יוקלילי, בהחלט מוערכת.
נפרדתי לשלום וירדתי אל הנהר בשביל רגלי צר משם התחלתי את דרכי במעלה העמק לכיוון ה”אגם הקדוש”. הדרך הייתה קשה וחמה במיוחד, כל כך, כל כך חמה. שעות רבות אחר כך כשהגעתי סוף סוף לאגם לא טרחתי להוריד את הבגדים וקפצתי ישר למים עם הנעליים. בקושי זכרתי להוציא הכל מהכיסים לפני שקפצתי פנימה. אפילו הכובע נשאר על הראש.
לאחר מנוחה ארוכה התחלתי דרכי למעלה אל מעבר ההרים הבא לכיוון דרום. זה היה מדהים, סוף סוף עוזב את דרכי העפר הרחבות ואת והגבעות ונכנס לצוקים צרים וסלעים, מוקף בטבע לא יאמן. שוב אסיר תודה על המקום בו אני נמצא ועל מה שאני עושה. הגעתי למעבר ההרים בדיוק כשהחשיך ומצאתי מקום שטוח להקים את האוהל שלי, ממש בשיא גובה הפאס.
שינה על פאס
אני אוהב לישון על הפאס. נחשף לנופים מדהימים ולא צריך להתחיל את היום למחרת עם טיפוס. בנוסף, לפעמים עשוי להיות קשה מאוד למצוא מקום שטוח על צלע ההר.
אבל בהחלט צריך להיות ערוכים לזה: וודאו שהתאקלמתם היטב לגובה בו אתם מתכוונים לישון. ודאו שיש לכם אוהל מתאים וציוד מתאים, כי אתה בוודאות תצטרכו להתמודד עם הרבה רוחות ואולי גם גשם או אפילו שלג. ודאו שיש לכם מספיק מים. בדרך כלל, למרות שהמים נמצאים בשפע, במעברים עלול להיות קשה מאוד למצוא, אז הקפידו לאגור מספיק מים לפני שאתם מתחילים את הטיפוס.
אז כמובן ששכחתי לאגור מים והייתי צריך לחנות ללילה. בהחלט הייתי קצת צמא ועצוב שלא יכולתי לבשל ולאכול ארוחה חמה אבל עברתי את זה.
למחרת היתה ירידה ארוכה עד לכפר הגדול Arslanbob המפורסם במפלים וביערות אגוזי המלך שלו.
בניסיון למצוא את דרכי מ Arslanbob לכיוון מזרח ובאמצעות כמה קשרים שיצרתי במהלך התקופה שלי במישיגן התחברתי ל Husnidin, מדריך טיולים מקומי בעל חברת טיולים, בית הארחה ולב ממש גדול. נשארתי אצלו לילה ודיברתי איתו במשך שעות בניסיון להבין את הסביבה ואת הדרך קדימה.
יצאתי למחרת לבקר באחד המפלים המפורסמים והמשכתי דרך יער האגוזים ואפילו ישנתי לילה בין העצים הענקיים האלה. בבוקר הגעתי לכפר Kyzil-Unkor שמתורגם מקירגיזית ל-“מערות אדומות”, על שם תצורת אבן החול האדומה היפה הרווחת בעמק.
ועכשיו הגיע הזמן להפסקה… הפעם זו תהיה הפסקה ארוכה. מגיעים אלי מבקרים!
