2 באוגוסט 2022
אז אחרי כחודש על השביל, אחרי שנעצרתי, ראיתי דוב, טיילתי בשבילים מטורפים ושבילים לא קיימים, עזבתי אה השביל בטרמפים דרומה מהכפר הקטנטן Kyzil-Unkor לכיוון העיר הגדולה אוש (Osh). לוקח הפסקה מהדרך הזו שאני יוצר, מסיים את חלק הסולו הנוכחי של הטיול לקראת מפגש עם השותפים הבאים שלי.
תפסתי חמש או שש נסיעות ביום אחד, בטרמפים כדי להגיע כל הדרך לאוש לפני רדת החשיכה. הראשון היה צעיר שנסע מבית משפחתו בכפר לעבודתו בעיר הגדולה בזר-קורגון.
לאחר מכן תפסתי נסיעה קצרה עם בחור צעיר אחר כדי להגיע לפאתי העיר שממנה קל יותר לעלות בטרמפים, ושם תפסתי נסיעה ארוכה בהרבה שלקחה אותי עד לג’לאלבאד. ג’לאלבאד היא העיר השלישית בגודלה במדינה, יישוב בן אלפי שנים העומד עוד מהתקופות המוקדמת של דרך המשי, חלק מעמק פרגאנה הפורה מאוד העובר במרכז המערבי של קירגיזסטן והחלק המזרחי של אוזבקיסטן ויותר את האזור החקלאי הגדול ביותר במרכז אסיה.
בג’לאלאבאד פגשתי במקרה גמור חבר ותיק, אלמאס, אותו ראיתי בפעם האחרונה תוך כדי טרמפ בדרכי לנקודת ההתחלה של הטיול שלי בעמק צ’טקל אז הזמין אותי להישאר עם משפחתו ללילה. איכשהו הוא הבחין בי על הכביש בזמן שנסע במכוניתו ועצר להגיד שלום. לבסוף תפסתי טרמפ עם Hikmat שנסע עד אוש ודיבר אנגלית מצויינת. היה נדיר מאוד למצוא דוברי אנגלית במסלול עד כה. העברנו את הנסיעה בשיחה על קירגיזסטן, דת, משפחה והחיים.
כשהתקרבנו לאוש הוא שאל אותי איפה אני מתכנן לישון וסיפרתי לו על אכסניה שחשבתי להישאר בה. הוא ענה לי: “לא, לא אתה בא להתארח אצלי בבית” כמובן שקיבלתי את הזמנתו. נסענו לביתו שם פגשתי את משפחתו, את אחיו, משפחת אחיו ואמם. אכלנו ארוחה נהדרת יחד וקיבלתי חדר לישון בו. למחרת בבוקר חציתי את הגבול לאוזבקיסטן על מנת להאריך את הויזה שלי בקירגיזסטן (תיירים מקבלים לרב ויזה ראשונה לחודשיים). אכלתי ארוחה מהירה וחזרתי מיד חזרה לקירגיזסטן.
כמובן שהיקמת התעקש להסיע אותי לגבול ובחזרה. האירוח והלב הפתוח בחלק הזה של העולם באמת מעורר השראה והלב מתמלא שוב ושוב. מאוחר יותר נפרדתי מהחברים החדשים שלי ומצאתי אכסניה ללילה בה יכולתי להתכונן לקבלת האורחים שלי.
אמא ואבא שלי טסו כל הדרך מישראל להצטרף אלי בקירגיזסטן. אחרי שבועות של התלבטויות והיסוס, הם קיבלו את ההחלטה ללכת על זה.
הם טסו לבישקק ומשם לאוש. לקחו מונית ופגשו אותי ב Park Hostel שבו התאכסנתי.
זה היה מפגש נפלא! לראות מישהו שמכירים בשלב זה של הטיול זה מדהים. להיות מסוגל לדבר עם מישהו שמבין את השפה שלי זה כבר מרגש, אבל שההורים שלי יופיעו בהוסטל בדרום קירגיזסטן היה פשוט מדהים! אחרי ההתרגשות מהמפגש ובהתחשב במסע הארוך והמייגע שהם עברו, הם נרדמו לכמה שעות על מיטות קומותיים ריקות באכסניה והחזירו כמה שעות שינה לאחר הימים האחרונים באוויר. כל כך שמחתי שההורים שלי הגיעו לקירגיזסטן. כל כך התרגשתי לתכנן את כל השבוע ולהחליט לאן עלינו ללכת ומה עלינו לעשות,
לתכנן כיצד להציג את הטבע של קירגיזסטן בצורה הטובה ביותר, לחוות את התרבות המקומית, האנשים והחיים בארץ הנפלאה הזו שלמדתי להעריך ולאהוב, לשתף בדברים שלמדתי ואת הדברים שאני עדיין לומד. וכמובן לעלות להרים ולעשות כמה טיולים רציניים.
התרגשתי שההורים שלי יכולים לחלוק את המסע איתי, אבל גם הייתי מעט לחוץ. מאוד רציתי שהכל יסתדר בצורה מושלמת, הרגשתי את הלחץ והצורך לטפל בכל פרט וכמעט שכחתי ליהנות מהרגע.
למזלי ההורים שלי באו ממש רגועים, הם הגיעו לקירגיזסטן עם לב פתוח וראש פתוח מוכן לקלוט, לחוות וליהנות מכל מה שהחיים מזמנים להם. זה נתן לי השראה ועזר לי כשהדברים לא התנהלו לפי התוכנית.
אז תפסנו מונית משותפת כל הדרך ל Sary-Mogul, כפר במחוז Batken , שנמצא בדרום מערב קירגיזסטן קרוב להרי פאמיר ולגבול טג’יקיסטן.
חלקנו את המונית עם משפחה שכללה קבוצת נשים וילדים שנדחסו ב-2 המושבים מאחור בדרכם חזרה הביתה לכפר.
הגענו ל-Sary-Mogul ממש לפני רדת החשיכה והחלטנו לישון בגסטהאוס מקומי, שם פגשנו תיירים נוספים והתארחנו אצל משפחה נפלאה שבבעלותה המקום.
למחרת, התארגנו על הציוד, עברנו על כמה מפות ועשינו תוכנית. שכרנו ג’יפ ונהג שייקח אותנו למרגלות ההר משם המשכנו ברגל, מטפסים למעלה לאט, עוברים דרך שטחי מרעה יפהפיים מלאי עדרים ומספר מחנות יורטות לאורך הדרך. הטיול היה קל באופן יחסי, מרמיטות צצו מחוריהן באדמה ומעלינו התנשאו פסגות הרים מרהיבות בגובה 6,000 מטר.
אמרתי “קל באופן יחסי” אבל אני חייב לזכור שאני הולך כבר הרבה זמן ולאנשים שבאים ומתחילים את יומם הראשון ב-3,000 מטר זה בהחלט אתגר. זה היה בסך הכל יום הליכה נהדר. מזג האוויר היה נפלא והכל נראה מבטיח.
ואז… התחיל הגשם בדיוק כשהשמש שקעה והחלטנו לעצור לחניית לילה. הקמנו את האוהל, הצלחנו לאסוף מספיק חומרי בעירה (רגע לפני שהם שנרטבו) כדי לבשל על תנור העצים הנייד שבניתי. התכוננו היטב לקור והאוהל היה מספיק גדול לכולנו. כמעט נגמרו לנו המים ולא הצלחנו למצוא מקור מים נקי. מקור המים היחיד היה הנהר הגדול והבוצי שזרם בקרבת מקום. קצת צמאים אבל מרוצים הלכנו לישון.
למחרת בבוקר ירדתי לנהר ומצאתי אזור שבו זרמו מים נקיים יותר. מילאתי כמה בקבוקים וטיהרתי את המים בטבליות כלור. היה קצת קר אבל מזג האוויר לא היה רע מידי. התחלנו ללכת, בניסיון למצוא את המקום הבטוח ביותר בו נוכל לחצות את הנהר. ירד גשם לאורך כל הלילה והנהר היה קר וגועש.
טיפ: מעברי מים יכולים להיות ממש מסוכנים! היו מאוד זהירים והפעילו שיקול דעת כשאתם בוחרים לחצות נהרות. לעולם אל תחצו אם אינכם בטוחים וגם אז אתם עלולים לטעות. תמיד היו מוכנים להסתובב לאחור ולמצוא דרך אחרת.
במידה ואכן בחרתם לחצות, חפשו את המקום בו הנהר רחב ביותר. המים יתפרשו על פני שטח גדול יותר ואמורים להיות רדודים יותר וקלים יותר למעבר.
אם קשה לראות את הקרקע מתחת, הביטו על המים. אם הם לבנים וקוצפים, כנראה שזה אומר שהמקום מסוכן למעבר, אם הזרם חלק יתכן שהמים עמוקים. חפשו מקום בו המים נראים “גבשושיים”, בדרך כלל זה
סימן שהסלעים והאדמה קרובים יותר לפני המים וזו האפשרות הטובה ביותר למעבר.
ברגע שהחלטתם לחצות, פתחו את הרצועות בתרמיל, (כדי שתוכלו להוריד אותו במהירות במידת הצורך), הקפידו ללכת באלכסון במעלה הזרם, כך תוכלו להשאר יציבים מול הזרם ולא להיסחף.
כמו כן תמיד חצו באמצעות מוטות ההליכה שלכם. השתמשו בהם כדי להרגיש את קרקעית הנחל ונעצו אותם בחוזקה לפני כל צעד.
הגענו לנקודה רחבה בנהר שנראה שאפשר לעבור בה. איי אדמה וסלעים גרמו למים להתפצל לזרמים קטנים יותר, לפני שחזרו להתאחד במורד הזרם, מה שהקל על המעבר.
הלכתי ראשון, חציתי את הזרם הראשון והגעתי לאי עם אדמה. הזרם לא היה חזק מדי והמים לא היו עמוקים מדי וכנראה הגיעו לי בערך לירך, אבל הם היו קפואים וכל כך בוציים שאי אפשר היה לראות את הסלעים מתחת.
פתחתי את התרמיל שלי וחיפשתי חתיכת חבל לזרוק בחזרה לצד השני כדי לעזור לאמא שלי לעבור. במקביל הגשם התחיל לרדת בחוזקה והרוח העיפה את מכנסי הגשם שלי בשבריר שנייה במורד הזרם ומאז לא נראו שוב 🙁 החלטנו שזה לא רעיון טוב לנסות ולחצות. חציתי בחזרה את הנהר, ופנינו לחפש דרך אחרת. התחלנו ללכת לאורך הנהר ובחזרה לכיוון הדרך ממנה הגענו יום קודם, בתקווה למצוא ג’יפ או סוס שיוכל לקחת אותנו מעבר לנהר משם נוכל להמשיך.
באותו זמן הגשם התחזק ונעשה קשה יותר להמשיך בדרך ובו בעת אמא שלי התחילה להרגיש לא טוב. לא היינו בטוחים אם זה בגלל הגובה, אולי התייבשות או וירוס שהיא תפסה בעת ששתתה או אכלה מהאוכל המקומי שלא הייתה רגילה אליו (כשהיא חזרה הביתה התברר שיש לה קורונה…).
יחד עם זאת לא יכולנו להשאר במקום ולחכות לחילוץ. היינו חייבים להתקדם ולצאת מהאזור.
וכך, בגשם וברוח הלכנו כמה קילומטרים דרך הגבעות, עולים ויורדים בתקווה לראות משהו מעבר לאופק אבל כל שמצאנו היה גבעה ועוד גבעה…
עברו מספר שעות ולבסוף בטיפוס על גבעה נוספת, הבחנתי בעמק הרחב ובדרך העפר, ויורטה בודדה. פנינו לכיוון היורטה במורד הגבעה. העננים התפזרו והשמש היפה יצאה לחמם אותנו. הגענו ליורטה והוזמנו לשתות תה שהפך במהירות לארוחה מלאה. להגיע מהתנאים הקשים של ההרים הקירגזים ולמצוא את עצמנו באירוח הנדיב של תושבי ההרים הללו היה תפנית כה חדה ומשמחת של המצב. המפגש עם המשפחה הנפלאה הזו שנאלצתי להתווכח איתה רק כדי שאוכל לתת להם קצת כסף כאות תודה, חימם את הלב, הנשמה והגוף.
נפרדנו לשלום וחזרנו במורד הדרך, אל עבר הנהר. טיפסתי במעלה גבעה והגעתי למקום שבו הייתה קליטה סלולרית והזמנתי ג’יפ שייקח אותנו במעלה ההר למחנה יורטות ליד אגם Tulpar Kul בגובה 3,500 מטר. נשארנו ללון במחנה ופגשנו עוד כמה מטיילים שתכננו לנסוע לפסטיבל סמוך למחרת. הגשם המשיך לרדת, אבל היורט היה נחמד וחם, מחומם על ידי תנור שהוזן בגללי פרות. למחרת בבוקר אמא שלי הרגישה ממש רע, מזג האוויר לא השתפר בהרבה וויתרנו על הטיול הרגלי לפסטיבל. במקום זאת לקחנו ג’יפ כל הדרך חזרה לסארי מוגול ומשם ג’יפ נוסף במעלה דרך ארוכה ועקלקלה של נסיעה בדרכי עפר בוציות לצד מאות מכוניות שהגיעו מכל המדינה לפסטיבל ליד פסגת לנין (Lenin Peak). בילינו שם כמה שעות, צפינו במשחקי הנוודים ואכלנו אוכל מקומי. נהנינו מההזדמנות להיות איפה שהיינו ולחוות את סגנון החיים והחגיגה השונה הזו. ואז חזרה בג’יפ לסארי-מוגול.
בהגיענו , בדקתי את תחזית מזג האוויר והבנתי שהתחזית שנראתה ממש טובה כמה ימים קודם לכן, פתאום נראתה נוראית. התחזית לכל האזור הייתה גשם חזק ללא הפסקה במשך מספר ימים ולא רק בסביבה הקרובה. המדינה כולה הייתה גשומה, כבישים הוצפו, ולא היה מקום יבש לרפואה.
למען האמת הייתי ממש מבואס, קיוויתי להעניק להורי חוויה יפה של כל הטוב שיש לקירגיזסטן להציע ובמקום זה קיבלנו את מזג האוויר הגרוע ביותר שראיתי בקירגיזסטן מאז שהגעתי לכאן. בנוסף אמא שלי הייתה חולה. ממש התאכזבתי מהמצב.
מצד שני, אני חייב להצדיע להורים שלי. הם היו מדהימים! הם לקחו את כל מה שקרה בחיוך ובתחושת הרפתקה.
לא יכולתי לבקש שותפים טובים יותר לטיול, והם בהחלט עזרו לי להעלות את מצב הרוח.
החלטנו לחזור לאוש שם התנאים היו קצת יותר חמים ונוחים ולבלות את הימים האחרונים יחד בעיר. בזמן שאמא שלי נחה קצת, אבא שלי ואני עלינו בטרמפים למעבר הקרוב והלכנו בהרים היפים דרך הגשם והברקים ⚡. בערב אמא שלי ואני הסתובבנו בפארק העירוני, ולמחרת כולנו טיפסנו למעלה Suleyman Too, ההר/המוזיאון/האתר הארכיאולוגי באמצע העיר אוש.
אכלנו אוכל טוב, הסתובבנו בשוק, ואפילו הספקנו לחגוג את יום ההולדת של אבא שלי עם 🎂🎉
בסך הכל טיילנו קצת בהרים, אכלנו טוב, נהנינו מהעיר ונהנינו להיות ביחד. חווינו את הנדיבות והאירוח של רועים מקומיים החיים ביורטות שלהם וכן של האנשים בכפר ובעיר. נהנינו מהיופי של ההרים, אבל חווינו גם את הסכנה, העוצמה והאנרגיה שיש בהם, מה שמזכיר לנו להיות תמיד צנועים ומוקירי תודה. היה לי מזל גדול שההורים שלי הצטרפו אליי בדרך הזו.
אני מודה להם על תחושת ההרפתקה, הגישה החיובית, הנכונות והתשוקה שהם הביאו איתם למדינה המדהימה הזו. רק כ-5 ימים ביחד, ימים כל כך מלאי חיים וחוויה. הם עלו על מטוס מאוש חזרה לבישקק ומשם חזרה לישראל. חזרתי ל Kyzil-Unkor כדי להמשיך את מסעי משם, בהליכה על פני קירגיזסטן ממערב למזרח.
