9 באוגוסט 2022
ההורים שלי חזרו לישראל ואני חזרתי לשביל, אבל קודם כל הייתה לי עצירה חשובה.
תפסתי טרמפ מאוש לג’לאלבאד, העיר השלישית בגודלה בקירגיזסטן. זה חלק מעמק פרגנה ושוכן על אחד הנתיבים הראשיים של דרך המשי הישנה.
מכאן טרמפ או שניים נוספים ואני בחזרה על השביל. ממשיך ללכת, אבל לא לבד.
בג’לאלבאד נפגשתי עם שובה. שובה הוא חבר טוב של אחי. הם בילו יחד שנה במכינה קדם צבאית לפני הגיוס לצה”ל.
בזמן שתכננתי והתכוננתי לטיול הזה שלחתי הזמנה כללית שבה הזמנתי אנשים להצטרף למסע שלי. אמרתי שאם מישהו מעוניין להצטרף לטיול הזה והוא רציני לגביו, שידבר איתי ונראה אם יש התאמה. קיבלתי מספר פניות מאנשים שונים שהתעניינו, שאלו שאלות והצהירו שהם מעוניינים להצטרף לטיול או לפחות לחלק ממנו, ובסוף שובה היה השורד היחיד שנותר. דיברנו הרבה לפני הטיול כדי לנסות ולהבין אם ואיך אנחנו יכולים לגרום לזה לקרות. היה חשוב לי להבהיר לשובה שהטיול הזה הוא לא עניין פשוט.
“אם אתה רוצה להיות חלק מזה אתה צריך לקבל החלטה ולהיות מוכן להתאמץ ולהשקיע. החוויה הזו יכולה להיות מדהימה, ההרפתקה המרגשת, היפה, המהנה והמרגשת ביותר שאפשר לתאר, כזו שתמתח את גבולות היכולת שלך, ותיקח אותך למחוזות חדשים. אבל, זה גם יהיה קשה, חם, קר, כואב, ידרוש כוח פיזי ונפשי, מסירות ומוטיבציה אדירה”.
דיברנו על ניסיון ויחס; דיברנו על הציוד שצריך; על מה המשמעות עבורי ביצירת המסלול החדש הזה ואיך נוכל לגרום לזה לקרות ביחד. על כמה קשה הולך המסע הזה להיות. אולי ניסיתי להפחיד אותו קצת.
בסופו של יום שובה הגיע. הוא התכונן, קנה את הציוד הנכון הכין את עצמו פיזית למסע ונפשית לקירגיזסטן. נפגשנו בג’לאלאבד ונסענו יחד בטרמפים בחזרה לקיזיל-אונקור, הגענו לכפר ובילינו את הלילה בבית הארחה, מתכוננים להתחיל לטייל למחרת. היה לפנינו מקטע של 4-5 ימים עד שנגיע לנקודת האספקה הבאה. פרק זמן טוב להתרגל אחד לשני ולראות מה אנחנו מרגישים לגבי המשך שיתוף הפעולה.
השביל לא ריחם על שובה. כבר ביום הראשון לאחר הליכה ארוכה ורגועה לאורך העמק, הגענו להרים והתחלנו לטפס. 2,000 מ’ טיפוס על כביש שירות נטוש לאורך קו חשמל ישן, כביש עפר מלא עשביה שעולה בחדות ובזיגזג במעלה ההר. נעלם לפרקים ומוחלף ברשת מרעולי כבשים החוצים את הרכס הגבוה ויורדים בצידו השני.
טיול סולו וטיול עם שותף הם שני דברים שונים מאוד. כשאתה מטייל לבד יש לך חופש, חופש מוחלט. אתה לא צריך לתת חשבון לאף אחד, לא צריך לדאוג לאף אחד, לא צריך לחכות לאף אחד, או לדאוג שיחכו לך.
אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה בדרך שלך, בזמן שלך ובקצב שלך. טיול עם מישהו אומר שאתה צריך להתחשב, אתה צריך להבין את ההבדלים בין אנשים ולהיות מוכן להכיל, להיות גמיש, לחכות, לשתף, לטפל, להיות מודע.
טיול עם מישהו נותן לך פרספקטיבה, נותן לך סט עיניים נוסף, מאפשר לך לחוות את העולם בצורה רחבה יותר, לראות יותר. מאפשר לך לחלוק את חווית השביל ואת חיי המסע, לשתף במחשבות שלך ובתוכניות שלך, לחלוק את התדהמה, ההתרגשות, הפחד, הכאב שלך והתשוקה שלך.
בנוסף, תמיד בטוח יותר לטייל עם בן/בת זוג, (מה שעוזר להרגיע את ההורים) שיש מישהו שיעזור כשאתה נכנס לסכנה ומישהו שיכול לעצור אותך כשאתה עושה דברים מטופשים שיעמידו אותך בסכנה.
ידעתי שאני רוצה לבוא לטיול הזה וידעתי שאני הולך לעשות את זה בין אם אני לבד או לא. החיים האלה כל כך מלאים בקסם ויופי ואני כאן, מוכן לפגוש אותם ראש בראש. ובכל זאת, אני חייב לומר שאני מאוד שמח שהולך איתי מישהו, אני שמח לחלוק את החוויה עם עוד בחור משוגע שמוכן לטייל יום אחרי יום בהרים האלה ומוכן לצאת יחד איתי אל הלא נודע.
הסתבר שנעם אחי לא טעה כשחיבר בינינו. שובה היה בדיוק האיש לטיול הזה. הוא הגיע מוכן פיזית, נפשית ורגשית, עם רצון להשקיע את האנרגיה ותשוקה שאני מרגיש שהכרחית למסע כזה. אז התחלנו לטפס, 2000 מ’, ביום הראשון, טיפוס למעלה מהעמק בקיזיל-אונקור אל הפאס.
באותו הלילה עברנו את הפאס והתחלנו בירידה הארוכה מצידו השני. הגשם התחיל ומצאנו לנו פינה להקים את האוהל. בישלנו אורז ועדשים והלכנו לישון. בבוקר המשכנו, ראינו את העננים מתפזרים ואת השמש עולה, פגשנו אישה וילד ביורט מכינים שמנת והמשכנו בעמק היפיפה שירד במתינות. הליכה ארוכה ונוחה יחסית עם טיפוס של 500 מטר אינטנסיבים לקינוח.
בערב השני הגענו לאגם, הקמנו את הטארפ הענק שלי (מיועד ל-4 אנשים ועבור שניים הוא ארמון) עם הפתח ישירות מול המים. (טארפ הוא תחליף לאוהל, יריעה אטומה למים ללא רצפה המכסה מלמעלה ושומרת מפני איתני הטבע, גשם שלג רוח וכו.. נח לטיול ארוך מכיוון שהמשקל קטן משמעותית ביחס לאוהל, נאחז בקרקע בעזרת יתדות ומשתמש במקלות הליכה כעמוד מרכזי.) הכנו קצת אוכל ושמענו מוזיקה טובה. במקרה נפגשנו עם 2 קבוצות של אנשים, שהגיעו מכפרים סמוכים, לישון על שפת האגם. קבוצה אחת של גברים צעירים וקבוצת נשים שהשמיעו מוזיקת קריוקי ורקדו לאורך כל הלילה.
בבוקר קיפלנו את הציוד,ואמרנו שלום לקבוצת הנשים. ניגנתי להם ביוקללי וקיבלנו במתנה פירות ולחם לדרך. עכשיו היו לנו שתי אפשרויות: הגבעות היו תלולות ואי אפשר היה לטפס עליהן משני הצדדים. האגם מילא את העמק הצר והיינו צריכים למצוא דרך לאורך חופו אל הקצה השני, שמענו שיש שביל הליכה לאורך האגם מצד אחד, אבל איזה צד? ימינה או שמאלה? היו אנשים שאמרו לנו ללכת בצד ימין ואחרים אמרו לנו שכדאי לנו ללכת משמאל. כבר היינו קרובים לצד הימני וראינו את תחילתו של שביל שהולך חלק מהדרך אז החלטנו לנסות וללכת לצד המים הכחולים להפליא של האגם. זו הייתה דרך שלא תיאמן, מתאימה רק להליכה רגלית, לאדם או לבעל חיים. שינוי מרענן לאחר ההליכה בדרך העפר שהובילה אל האגם.
הלכנו במשך כמה שעות טובות, נאבקים עם עשבייה כבדה, לצד האגם הארוך והצר הזה שכפי הנראה ניזון ממי הקרחונים הנמסים על ההרים משני צדדיו.
נראה שהאגם היה פעם נחל ארוך המשתרע לאורך העמק הצר, שנחסם בשלב מסוים על ידי מפולת אבנים מצד אחד. המפולת חסמה את העמק והמים הנקווים התאספו ויצרו את אגם המדהים הזה. זהו תהליך משותף להרבה אגמים הרריים כאן בקירגיזסטאן לדוגמא ב-Ala-kol, Sary-Chelek, Kol-Suu
בערך באמצע הדרך הגענו לג’אילו (אזור מרעה עונתי עבור רועי צאן ועדריהם). ראינו אוהל ופגשנו קבוצה של גברים שישבו מסביב מוקפים בפרות וכמה סוסים, שולים דגים מהאגם ומטגנים אותם על סיר גדול מעל אש קטנה. כמובן שהם הזמינו אותנו לשבת איתם, לשתות תה ולאכול דגים (היה מעולה). הם הסבירו לנו שאין דרך להמשיך והשביל שעברנו מוביל למחנה שלהם אבל לא יותר. כלומר- בחרנו בדרך הלא נכונה.
בזמן שאנחנו מתלבטים, אם לנסות להמשיך ולראות מה יקרה או לחזור כל הדרך חזרה להתחלה ומשם כל לאורך הצד השני של הנהר, קרו שני דברים: קודם הופיע סוס, פרוע ועצבני לאחר שהצליח לברוח מבעליו. כל קבוצת הבחורים, אולי 8 או 10 במספר בנוסף לשובה ואלי, ניסינו להקיף אותו ולנסות לתפוס ולקשור את הסוס. הדפנו אותו אל תוך האגם ובאילתור קירגיזי מדהים, חיבר אחד הבחורים חבל למקל ארוך והצליח להשחיל אותו על ראש הסוס ולתפוס אותו.
הדבר השני שקרה אחרי שהסוס נלכד בבטחה היה, שהחבר’ה הציעו לקחת אותנו בסירה אל הצד השני של האגם ולהמשך הדרך.
אחרי שנתנו לנו כמה דגים לדרך, נפרדנו מהם לשלום וקפצנו על סירת משוטים קטנטנה מאולתרת מפח, עם אחד מהחבר’ה שחתר עבורנו. בתחתית היה חור שלא הפסיק להציף את הסירה במים ונאלצנו להשתמש בכוס קטנה ולגרוף את המים במהלך כל המעבר. הגענו לצד השני אחרי שייט של כ 20 דקות.
טיפסנו במעלה הסלעים הרופפים בניסיון למצוא את השביל, עלינו עליו והמשכנו ללכת. עברנו את אגם קארה-סו (Kara-suu), והמשכנו למעלה אל אגם קאפקה (Kapka-kol) הקטן יותר, כמה פעמים איבדנו את דרכנו ואחד את השני ומצאנו שוב, עד שהגענו לקצה הרחוק של האגם. המשכנו בטיפוס במעלה העמק.
בשעות ההליכה הבאות, נתקלנו בשלוש יורטות מבודדות רחוקות כמה קילומטרים אחת מהשנייה, באחת מהן התארחנו לקצת לחם ותה, ולמרות בשמש שהלכה ונעלמה החלטנו להמשיך לדחוף במעלה ההר. טיפסנו גבוה יותר ויותר והשמש המשיכה לרדת יותר ויותר, נעלמת מאחורי ההרים, ואז מציצה שוב ככל שטיפסנו.
באותו אחר צהריים, תפסתי את השקיעה שוב ושוב ושוב, נותן לה למלא את הלב, הגוף והנפש בכל שקיעה עד שנפרדה מאיתנו סופית ממש לפני פסגת הפס. הגעתי לראש הפאס בהתרגשות, נפעם ומלא מהיופי והאנרגיות של היום הזה, רוקד לצלילי אלבומי Black Eyed Peas ישנים, (שכחתי כמה אנרגיה השירים האלה נותנים לי בעלייה). חיכיתי לשובה שיצטרף אליי בפסגת העולם. כשהוא עשה זאת, פיסת האור האחרונה עדיין הייתה באוויר, והראתה לנו את העמק מצידו השני של המעבר. התחלנו לחשוב על נקודת עצירה ואז הבנו שאנחנו לא יכולים לעצור: אין לנו מים!
אז מה עושים כשהשמש שוקעת ונעלם האור?
מה עושים כשמתחיל גשם, שלג, ערפל, ברד.
כשהמסלול קשה מדי, כשקר מדי או חם מדי?
ממשיכים ללכת.
אז המשכנו ללכת.
יורדים למטה אל העמק, הולכים בחושך כשעה עד שמצאנו מים, ועוד שעה בחיפוש אחר אזור מישורי סביר שבו נוכל להקים את האוהל מבלי לגלוש במורד ההר. כל הדרך הייתה משופעת ולא מצאנו נקודה מישורית אחת עד שהגענו לעדר של פרות. הן מכירות את השטח ומצאו את המקום השטוח היחיד באזור. אמנם הגענו אחריהן, אך עם כל הכבוד לפרות האלה, הלילה זה המקום שלנו, הרחקנו אותן בעדינות והקמנו את הטארפ שלנו ללילה, בתקווה שלא יתנקמו וידרכו לנו על הראש באמצע הלילה.
למחרת בבוקר קמנו ליום יפיפה והמשכנו לרדת להתגלגל עם שיפולי ההרים כלפי מטה, מתרחקים מההרים הגבוהים אל הגבעות הנמוכות. טיפסנו במעלה גבעות ללא שבילים, מנסים לשמור על הכיוון הנכון תוך כדי חיפוש אחר זכר מהנתיבים הישנים הנראים במפות הסובייטיות הישנות, ואינם עוד. לאט ובטוח עשינו את דרכנו למטה, דיברנו, אכלנו, ניגנו מוזיקה עם הנוודים באוהליהם, מנסים להתרחק מהכלבים הגדולים והכועסים שלהם, שאף פעם לא תוקפים אבל מאיימים ועושים הרבה רעש.
קיבלתי בקבוק מלא באיראן, משקה דמוי יוגורט ונתתי בקבוק מים לבחור רכוב על חמור שנראה מאוד צמא.
ושוב, לא היו מים! בפעם הראשונה בקירגיזסטאן התחלתי להיות צמא. חשבנו שנמצא נחלים זורמים או נביעות בצלע ההר, אבל כלום.
לקראת הערב הגענו לכפר הראשון שראינו מזה ימים. מילאתי את הבקבוקים שלנו ליד מעיין אליו הובילו אותנו ילדי הכפר, בזמן ששובה שיחק איתם וניסה ללמד אותם לעשות גלגלון על הדשא.
בילינו עוד לילה עם הפרות ומצאנו את דרכנו לכביש למחרת בבוקר.
על פי התכנון, הקטע הבא הולך להיות ארוך, וכדי להתכונן, לנוח ולהתמלא החלטנו לעצור בעיירה קזרמן (Kazarman) הגענו לכביש וחיכינו וחיכינו וחיכינו וחיכינו. הדרך הזו מחברת את אזור קזארמן לג’לאלאבאד ואוש.
בהסתכלות על המפות הדרך נראית כמו משמעותיתת, ציפינו למצוא כביש סלול וטרמפ מהיר לעיר. הגענו לדרך עפר פשוטה וריקה ממכוניות, ואז באופק מרחוק ראינו כמה עמודי חשמל ומשאית נוסעת לידם, אז חשבנו, אוקיי אנחנו בכביש הלא נכון, זה כנראה הכביש המדובר, אחרי שעה הגענו לאותו כביש, שהתגלה כקטן יותר ופחות מפותח אפילו מזה שהיינו בו לפני רגע, אז חזרנו כל הדרך חזרה והמשכנו לחכות.
כמה מכוניות עם תיירים עברו ולא עצרו, אחריהן עוד כמה מכוניות מקומיות שהיו מפוצצות נוסעים ולא היה להן מקום, ואז עברה משאית בטון גדולה. המשאית עצרה, שני הבחורים שמחו מאוד לפגוש אותנו והזמינו אותנו לנסוע איתם. התחלנו לנסוע לכיוון קזרמן.
אני מודה לחברה מאוד על הטרמפ אבל חייב להוסיף: היו לי כמה נסיעות איטיות בחיי אבל זו היתה בהחלט מהאיטיות ביותר. כמה שעות לאחר מכן, לאחר נסיעה בדרך העפר הארוכה והמייגעת, במהירות שנראתה כאילו יכולנו ללכת מהר יותר ואחרי שיחה טובה, הגענו לקאזרמן. קאזרמן היא העירה הגדולה באזור. ממוקמת בתחתית עמק שטוח ורחב, לצד נהר נארין (Narin), הנהר הגדול במדינה הזורם לאורך חצי מקירגיזסטאן. בילינו כמה ימים בעיירה, בניסיון לעשות להבין ולהתכונן לשלב הבא של המסע – 10 ימי הליכה מינימום ללא סיכוי להצטייד מחדש.
אבל לעת עתה, אוכל, בירה, גלידה ומנוחה.
