30 ביוני 2022
סוף סוף אני עוזב את בישקק.
הגעתי לקצה העיר והתחלתי ללכת ולנופף למכוניות שעוברות במקום. בסופו של דבר תפסתי טרמפ עם בחור נחמד שנסע מערבה, אחר כך עוד טרמפ ועוד אחד ועוד כמה… נוסע בטרמפים לאט למעלה מעבר לרכס הרי אלא-טו, ואז חזרה למטה למקום שבו הדרך מתפצלת לעיר אוש ומערבה לטאלאס.
ביליתי את הלילה במסעדה בצד הדרך והמשכתי ללכת למחרת. תפסתי טרמפ עם משפחה נחמדה שעלתה לבקר את המשפחה שלהם בטאלאס. ניגנתי להם ביוקלילי ונהנינו יחד בנסיעה במעלה ההרים, ואז חזרה למטה לקראת רכס ההרים הבא. לתפוס טרמפים דרך עמק טאלאס היה קצת יותר מאתגר, אבל לבסוף הגעתי לכפר קיזיל-אדיר, בצפון המדינה. עכשיו אני צריך לרדת דרומה לנהר צ’טקל ואז כל הדרך לגבול המערבי של קירגיזסטן, שם אני יכול סוף סוף להתחיל את הטיול.
להגיע מטאלאס דרומה לעמק צ’טקל היה אתגר. היה צריך לחצות רכס גבוה בכביש שמעט מאוד אנשים השתמשו בו. לבסוף תפסתי טרמפ עם בחור מקומי שגר במעלה ההר ועוד טרמפ עם קבוצת כורים בדרכה לעבודה במכרות הזהב שבפסגה. הם לא נתנו לי להיכנס למכרה הזהב, אז נאלצתי לצאת מהמכונית ולהמשיך ברגל. תפסתי טרמפ עם משאית גדולה שלקחה אותי את שאר הדרך למטה. אחרי עוד כמה קילומטרים של הליכה, עצרה מכונית עם משפחה ולקחה אותי לעיר. הם הזמינו אותי לביתם, נתנו לי מקום לישון וארוחה נפלאה. דבר אחד שחשוב לדעת על תושבי קירגיזסטן הוא שהכנסת האורחים שלהם מדהימה. הם אוהבים לארח, הם אוהבים לפגוש אנשים והם לא יקבלו שום סירוב כשזה נוגע לאוכל, וודקה או חלב סוסות מותסס…
אחת הפילוסופיות שלי כמטייל היא: חוץ מלבקש לנסוע בטרמפים, אל תבקש שום דבר, אבל כשמציעים משהו, אל תסרב, פשוט קבל את מה שמגיע אליך. מניסיוני, זה הרבה יותר מעניין והרבה יותר מהנה. (כמובן, תמיד לשקול נושאי בטיחות…)
למחרת לאחר ארוחת בוקר ענקית, יצאתי מהבית והמשכתי את דרכי מערבה.
לפני תחילת הטיול ידעתי שאני צריך לקבל אישור בכדי שאוכל להתקרב לגבול עם אוזבקיסטן.
בג’ני-בזאר תפסתי טרמפ עם בחור בשם אוסמן, “הצ’יף” של צ’טקל. למעשה הוא היה אקולוג שדואג לטבע בעמק והכיר את כולם. כל אדם שפגש ברחוב היה עוצר ואומר שלום וסלאם עליכום, הברכה הנפוצה ביותר.
מכיוון שהוא לא ידע דבר על אישורים הוא לקח אותי תחילה למשפחתו לאכול, כמקובל בקירגיזסטן. משם הלכנו לפגוש את מפקד המשטרה בכפר ולאחר מכן את מנהל השמורה. המנהל שלח אותנו למשרד שם חתמתי על ניירת, סרקתי את הדרכון שלי וקיבלתי אישור להיכנס לשמורה. אפילו פגשתי מדריך שאמרו לי שיוביל אותי ממש לגבול!
יצאתי מהמשרד ותפסתי טרמפ לאק-טאש. אוסמונד לקח אותי חלק מהדרך ואז זכיתי להסעה עם זוג וחבר שלהם, לפני שהגעתי לכפר האחרון בעמק. באק-טאש שאלו אותי אם אני שותה pivo (בירה ברוסית). אמרתי בטח! אז טיפסנו לגבעה נחמדה, חתכנו סלמי, הוצאנו קצת לחם והתחלנו לשתות בירה. חלקנו בינינו אולי שלושה או ארבעה ליטר ועד שסיימנו כבר הגיע הלילה. הם הזמינו אותי לביתם, אכלנו יחד ארוחת ערב והלכנו לבקר חבר אחר ואז שתינו עוד ועוד בירה ווודקה והלכנו הביתה לישון בערך בארבע בבוקר. התעוררתי בהרגשה שהבטן שלי הורגת אותי. יצאתי החוצה, הרגשתי את הבירה עולה לי והחזרתי את כל הבירה הזו לטבע…
בבוקר ארגנתי את הדברים שלי, נפרדתי מהמשפחה שסוף סוף התעוררה ואחרי שצפיתי איך האישה חולבת את הפרות, יצאתי לשביל, מוכן להתחיל סוף סוף ללכת.
הגעתי לגשר, ובכן, לא כל כך גשר אלא יותר כמו ארגז התלוי על שני חוטי מתכת גדולים שבהם אתה יכול להיכנס לארגז ולמשוך את עצמך מעבר לנהר אל החוף השני.
התחלתי לטפס ולבסוף פגשתי בחור רכוב על סוס שנראה היה שהוא מחכה לי. הוא נופף והחל להדריך אותי במעלה ההר ודרך הסבך. הלכתי ברגל מאחורי הסוס.
הלכנו דרך סבך גבוה, קוצים ופרחים על השביל. אלמלא המדריך שלי, לעולם לא הייתי מבחין בדוב שיורד אל הנהר ובמשפחה של חזירי בר רצים על הגבעה.
אחר כך הגענו לנהר ועצרנו.
חשוב לומר שהתקשורת הייתה מאוד קשה, אני לא יודע לדבר קירגיזית, הוא לא ידע אנגלית ושנינו יודעים מעט מאוד רוסית, עם המעט שידענו הבנתי שאין דרך קלה להמשיך, אין גשר לחצות את הנהר הבא והמדריך שלי רצה לחזור לבקתה שעברנו לפני שעה.
סיכמנו שהוא יחזור ואני אנסה להמשיך הלאה, ולמחרת ניפגש בחזרה בבקתה. המשכתי, בדרך לא דרך, מפלס דרכי בצמחייה הגבוהה. כך המשכתי עד הערב תוך כדי הליכה בצמחייה. הלכתי לישון כשהשמש שקעה והמשכתי למחרת, נחוש להגיע הכי רחוק שאפשר מערבה.
הלכתי כל הבוקר כשאני מפלס שביל לכיוון לנהר הצ’טקל הענק והמשכתי לאורך הגדה, מוקף בהרים יפים ופרחים.
הגעתי למבוי סתום, לא יכולתי להמשיך הלאה! המפולת האחרונה שטפה לחלוטין את השביל והשאירה נהר גועש מצד אחד וצוקים מהצד השני. ידעתי שלא אוכל לטפס במעלה ההר ואני יודע איזו עוצמה יכולה להיות לנהר, אז החלטתי לא לקחת סיכון ולנסות לחצות.
עצרתי, 26 ק”מ מהנקודה המערבית ביותר של צפון קירגיזסטן. הסתובבתי והסתכלתי למזרח, אל השמש הזורחת מעל ההרים ואמרתי לעצמי: אני מוכן! כאן מתחיל המסע שלי לחציית קירגיזסטן.
