היום הראשון בחזרה על השביל תמיד דורש הסתגלות.
אחרי זמן מה שאני סטטי אני צריך לחזור לצורת חשיבה והתנהלות של שביל.
הגב צריך להיזכר איך סוחבים את התיק, הרגליים צריכות לחזור לזוז בקצב, כפות הרגליים להתרגל לקרקע הלא אחידה ולסלעים רופפים מתחת. צריך לשים לב מחדש איך הנשימה שלי נעשית כבידה בזמן הטיפוס ואיך הכל קשה יותר ככל שעולים בגובה.
לוקח זמן להתרגל מחדש לעוצמה הדוממת ולמרחבי הטבע.
כשאני יוצא למסע אני צריך להיות מסוגל להסתכל למרחק, לקבוע את הכוונות ואת הכיוונים שלי, לכוון, ללכת ולהגיע. לכן אני אוהב ללבוש את הנעליים המהירות והקלות שלי, שיכולות לקחת אותי לכל מקום, לגמוע קילומטרים, להפוך דברים רחוקים לקרובים ומאפשרות לי לגעת ולהחזיק את האופק.
כשאני יוצא למסע אני צריך להיות מסוגל להסתכל על הקרקע, להבין כל צעד, כל גבעול דשא ואבן קטנה, לתכנן ולהתכוון לכל צעד, להרגיש את המיידי ואת העכשיו. להיות אסיר תודה על היותי שם, להעריך ולהיות מודע לרגע במלואו.
לכן אני גם אוהב ללכת יחף כשאפשר. לשים לב לכל צעד.
התעוררנו בנקודה נמוכה בשטח, מוקפים שיחי מרווה וגבעות קטנות, ארזנו וחזרנו לכביש.
תפסנו טרמפ עם שתי נשים בתור התחלה ואחר כך עם משפחה מדנמרק. אמא, אבא ובנם בן ה-5 שקנו וואן ונסעו ברחבי קירגיזסטן. הם פנו מהכביש בשביל העפר הקטן המוביל לטאש-ראבאט ושמחו לקחת אותנו.
ההורים היו מאוד חמודים וידידותיים והילד היה מתוק, למרות שהתעניין בעיקר במשחק עם הבלון שלו בצורת לוויתן.
עזבנו אותם בצומת שבין עמק תאש-ראבאט לערוץ קטן יותר שהמשיך מזרחה ובמעלה רכס הרי אט באשי.
התחלנו לטפס. תחילה בעדינות, ואז בתלילות. שכחתי כמה מאמץ הגוף משקיע בכל טיפוס ופתאום הקושי הגיע. כמו חבר ישן, מרגיש אותו שוב וברבאק. מרגיש את הגובה, איך השרירים והנשימה נזכרים. מגיעים לראש הפאס מוקף דשא בגובה 3500 מ’ ויורדים חזרה לערוץ הבא.
מצאנו מקום שטוח ונחמד לישון בו ופרקנו ללילה.
הייתי מותש, זה היה יום קצר ואיזה כיף לחזור לשטח.
בישלנו ואכלנו, דיברנו ותכננו את הימים הבאים שלנו, הסתכלנו במפות ונרדמנו כמו סלע שנופל ונעלם במי הנהר.
למזלנו לא נעלמנו אלא התעוררנו למחרת והמשכנו ללכת.
והמאבק המשיך.
היום התחיל בקרב עלייה חד והמשיך במאמץ.
ואז מעל סלע שעומד בצד הערוץ ראיתי אותו.
רוח ההר.
אני יודע שפעם היה נפוץ באזורים האלה אנימיזם* ואולי איזו אנרגיה מאותן אמונות עתיקות עדיין מורגשת כאן, כמו ריח עשן מעומעם שנשאר במחנה הרבה אחרי שהמדורה כבתה.
המסורת העתיקה עדיין חיה כאן במנהגים ובדרך החיים של אלו שקוראים למרחבים האלה בית, ומעורבת בדתות החדשות יותר של האזור ובעיקר באסלאם.
באמונות הישנות הללו, המכונות כאן טנגרי, יש מחשבה שלכל דבר יש רוח משלו. הנהר, ההר, העץ ונמר השלג.
חלקם חזקים יותר חלקם פחות אבל כולם חיים, מרגישים ונמצאים.
אני לא בטוח מה ראיתי, כנראה רק המוח שלי שיחק איתי, בשילוב עם המאמץ של העלייה. אבל בהחלט ראיתי משהו. חצי מוצק חצי שקוף, מזכיר זאב יושב אם כי לא בדיוק והרבה הרבה יותר גדול. ככל שהתקרבתי הצורה השתנתה. יותר כמ אייל עם קרניים גדולות, מתנדנדות ברוח כאילו עשויות מעלים או מבד עדין.
התחלתי לטפס על צלע העמק, בתקווה לראות מה יש שם. כשהתקרבתי נאלצתי לטפס מעל מדרגה שחסמה את הנוף שלי. התגברתי על המדרגה ופסעתי סביב הסלע הגדול ו…
שום דבר, שום יצור, שום רוח לא חיכתה לי. אין אוהל או עץ, רק הערוץ העמוק ומלא החיים נפרס מתחתי.
ישבתי רגע ארוך במקום הזה, אולי חיכיתי שמשהו יקרה או שמשהו יופיע אבל לא. מה שמשך אותי לשם השאיר בי רק עשן קלוש של מסתורין עתיק.
אולי הרוחות עזבו אותנו כשעזבנו אותן.
אולי הן נמצאות רק כדי לכוון אותנו בכיוון הנכון.
אולי הוא היה ביישן.
כנראה רק הדמיון שלי.
המשכתי לטפס, עקבתי אחר עקבות של בעלי חיים נעלמים וחוזרים. עדרי פרות, סוסים ויאקים, עד שהגעתי לפסגת הפס המשקיף על עמק יפהפה ורחב ועל הסלעים המשוננים המדהימים שמחזיקים את ההר שזה עתה סיימתי לטפס.
עצרתי שם וחיכיתי לשובה שהגיע קצת אחרי ושנינו ירדנו יחד לעמק הבא.
עמקים נוספים באו בעקבותיו, ועוד הרים, מטפסים למעלה, ואז יורדים בשבילים קלושים שמופיעים, מתפצלים וחוזרים יחד בקצב שלא ניתן לשנות או לצפות אלא רק לעקוב אחריו.
נתקלנו ברועה שרעה את הפרות שלו למעלה בעמק, הוא חלק איתנו קצת לחם ושומן כבשים וחלקנו איתו פירות יבשים. הוא גם הראה לנו צמח שראינו ליד הנהרות שהוא קרא לו ברבריס ועליו פירות אדומים, קטנים ואכילים. אני זוכר שניסיתי לאכול מהם בתחילת השביל ומצאתי אותם מאוד מרירים, אבל עכשיו הם היו בשלים, מתוקים-חמוצים. עכשיו הבנתי ממה מכינים את הריבה האדומה שנמצאת בכל יורטה.
הגענו לתחילת ספטמבר ואפשר להרגיש שינוי מתחיל לקרות בקירגיזסטן. הסתיו מגיע.
הצבעים מתחילים להשתנות, הפרחים שכיסו את העמקים והגבעות פחתו ואותם החליפו בעיקר בעלים אדומים על הדשא.
חלק מהעשבים והשיחים הנמוכים מתייבשים, מתכוננים לחורף, נצבעים בכתום, אדום וסגול מוסיפים לאפור של הסלעים, לגוונים הרבים ירוקים של העשבים המכסים את המישורים והעמקים, הלבן של השלג והקרחונים בפסגות ההרים הזורם מטה והופכים לנהרות כחולים המשקפים את השמים וחוצים את הארץ, חותכים אותה לעמקים ומעצבים את הנוף שאנחנו צועדים בו.
כעת מתווספים לתערובת צבעי הסתיו, שמוסיפים ליופי הפראי של הארץ הזו וגם מזכירים לנו שעונת הטיולים לא תימשך לנצח.
בדרך ראינו פרה מתה אכולה למחצה מעל נחל, לא איפה שרוצים לראות פרה מתה, במיוחד כשאתה צמא ואוזלים המים.
מאוחר יותר באותו יום ראינו עוד פרה מתה, ולמחרת עוד 3.
לראות פרות מתות זה בהחלט משהו שאפשר לצפות לו בקירגיזסטן, אבל כל כך הרבה ברצף היה מחזה מוזר מאוד. התחלנו לתהות, זאבים? מַחֲלָה? מזל רע? בכל מקרה חשוב מאוד תמיד להסתכל מאיפה שותים. רצוי לחפש את המים גבוה ככל האפשר במעלה העמק. אם אפשר לראות אותם מטפטפים מהקרח או יוצאים ישר מהאדמה הכי טוב. עדיף אם הם קרים וזורמים וכמה שיותר גבוה מעל עדרים וכפרים.
לא תמיד אפשר לשלוט מאיפה המים מגיעים אז צריך לקחת כלי כלשהו ולטהר את המים. פילטר טוב זה תמיד אחלה, אבל גם יוד עובד.
אני תמיד מחזיק איתי כמה טבליות כלור לכל מקרה. זה לא טעים במיוחד אבל קל לסחיבה ועושה את העבודה.
עברנו באזור של בקתות חרס נטושות ומצאנו מראה מעניין. “כתמים” בעלי צורה מוזרה, שנראו כאילו הם עשויים מאדמה וגללי פרות שהונחו בצורה מסודרת על שטח נקי מדשא ליד הבקתות. מאוחר יותר גילינו שהם באמת בלוקים דחוסים של צואת בעלי חיים שנותרו לייבוש, המשמשים מאוחר יותר כדלק ביולוגי לחימום הבית.
אחר צהריים אחד אחרי מעבר ארוך הגענו לעמק. השמש שזרחה מאחורינו, כבר נעלמה מהמדרון המערבי בו היינו אבל זרחה במדרון המזרחי לפנינו. אולי שעתיים לשקיעה.
עצרנו לא רחוק מהנהר לנשום ולנוח, ואז שאלתי את שובה אם הוא רוצה להמשיך או לעצור ולהתחיל ולהקים מחנה.
בדרך כלל אני לא עוצר לפני שהשמש שוקעת אלא רק אחרי שקיעה מתחיל להסתכל מסביב ולחפש מקום נוח לבנות את הבית ללילה.
עד עכשיו התנהלנו, פחות או יותר לפי התכנון וההחלטה שלי. שובה ידע שהוא מצטרף לטיול שאני מתכנן ובונה כבר הרבה זמן. הוא ידע כמה זה חשוב לי ושמח להתחשב בגחמות שלי ברוב המקרים. אז עכשיו כשביקשתי ממנו להחליט, הוא היה מופתע ונתקע.
פתחנו שיחה שלמה על קבלת החלטות. איך יודעים מה נכון ומה לא? איך אתה יודע שכאשר אתה בוחר אפשרות אחת אתה לא מפספס הזדמנות טובה יותר? תמיד נאבקתי בקבלת החלטות, פחדתי להחמיץ ולקבל החלטה שגויה. האמת היא שאי אפשר לדעת.
אולי כשאתה מקבל את העובדה הזו, הדבר היחיד שנשאר זה לבחור. להעמיד פנים/להאמין/לדעת שעשית את הבחירה הנכונה וללכת איתה עד הסוף, כי לא להיות בטוח ולפקפק כל הזמן האם עשית את הדבר הנכון זה בזבוז זמן. החיים יפים, לא משנה מה תבחר, אז תבחר את הקלפים שלך ותמשיך לשחק.
בסוף שובה החליט שנישאר בעמק לאכול ארוחת ערב מוקדמת. הספקנו לחפש קצת עצים להסקה ולעשות מדורה יפה, מכובדת ונדירה בהרי קירגיזסטאן, שחיממה אותנו באוויר ההרים הקר. הכוכבים נצצו מעלינו והאוכל היה טוב. זה היה ערב שבת, אז עשינו קבלת שבת. זו היתה בהחלט הבחירה הנכונה.
ביום למחרת חצינו את הפאס, עלייה ארוכה וקשה דרך עשביה שלא משחררת ושבילי פרות שקשה למצוא, ירדנו לנחל לארוחת בוקר ומקלחת במים הקפואים המגיעים הישר מהקרחון שיושב לו במעלה הערוץ.
המשכנו בדרכנו נאבדים מעת לעת ומוצאים שוב את הדרך ולא היינו היחידים. יום אחד ראינו איכר שעלה להרים על הסוס שלו, מסתכל במשקפת שלו ומחפש משהו באופק. כששאלנו מה הוא מחפש הוא אמר שהוא איבד שלושה סייחים (סוסים צעירים) איפשהו במעלה העמקים האלה. למרבה הצער לא ראינו אותם ולא יכולנו לעזור ובמקום זאת הוא עזר לנו בכך שסיפר לנו מהי הדרך הטובה ביותר למטה.
עזבנו את רכס אט-באשי וירדנו תחילה בשלוחה, ואז התחברנו לנהר ועקבנו אחריו עד לעיירה אט-באשי .
At bashy בקירגיזית פירושו “ראש סוס” והכוונה לצורת רכס ההרים הקטן (יחסית) שנראה כמו ראש סוס המזדקר בין שלושת המישורים הרחבים המקיפים אותו (Arpa, At Bashy, Ak Say).
ירדנו לכפר, אכלנו אוכל נהדר בבית קפה מקומי ותפסנו טרמפ כל הדרך חזרה לנארין. החלטנו שאחרי 11 ימים של הליכה רצופה במקטע הקודם והידיעה על המקטעים הארוכים שיבואו בקרוב, אפשר לקצר את החלק הזה, לקחת יום חופש ולחזור לאט-באשי בעוד יום או יומיים.
